מוכרים את הבית

מורנה הביטה בכמיהה אל הדירה שהיתה שלה וחשבה על דמיס רוסוס.כל כך שמן ושר כל כך בעדינות.המנגינה הזכירה לה רגעים של אושר בדירה הזו.כעת הקירות היו כבר ריקים.רק החודש סיימה לצבוע אותה ולהרכיב מזגן חדש.טרם הפעילה אותו אפילו פעם אחת.

שולחן האוכל שעמד לפני כן בפינת החדר החמימה שלה-לא נותרו ממנו אלא קרשים בלבד.היא התפלאה איך מלאה ליבה של הדיירת החדשה,ה"קונה"ליתר דיוק,להרוס חדר שינה יפה כל כך כמו שהיה לה.היא לא כעסה על עצמה.היתה מודעת שהיא כזו.לא עושה עניין גדול מחומר שבור.הנה גם כשהשוכרים הקנייתים שלה טענו שהמיטה הזוגית שלה נישברה,אמרה רק דרך אגב,שיזרקו אותה.לא באה בטענות גם כשהביאו דייר מישנה"אח"שלהם, לגור בחדר שהיה חדר השינה שלה,לא העלתה את המחיר ולא אמרה דבר.מלבד הימהום חסר פשר.

היא לא רצתה להאשים את עצמה על שלא פיקחה יותר על הרכוש שלה(שמואל נהג לעשות זאת במקומה ואולי צדק מבחינתו).

גם כשלז'ניה היפה,השחומה,שוקולד,ול וויליאם ,נולד תינוק,לא אמרה דבר.צווארה התמיר של ז'ניה ותיסרוקתה הגבוהה כשוויליאם לצידה,הם ניראו הדגם המושלם של מה שזוג צריך להיות.ולא היה לה חשוב אם הוא באמת בעלה או לא.היתה הסכמה שקטה ביניהם.בלי הפוציניו מוציניו המערבי.אלא הבנה כזו בעיניהם.

ככל שחדר השינה הלך והתרוקן מריהוטו,כי שם שיכנו את"האח",כך התמלא חדר המגורים שלה יותר ויותר בכלי נגינה ,וכלי חשמל שונים מחוברים לצגים ובראש מה שהיתה הספריה עמדה דמותו של ישו המיוסר בעטרת קוצים.

מדי בקרה אותם,להביא חשבונות שנישלחו לביתה,היתה רואה בהדרגה את התדלדלות רהיטיה .אבל נהנתה מחיבתה של ז'ניה.חיוכה קרן אליה.איך לא?הרי כשהעלו את ערך הדולר,לא דרשה סכום גבוה יותר,מה שלא פעם הכעיס את שמואל,אך ניכנע:סוף סוף זהו רכושה הפרטי ואינו יכול להתערב.מורנה שמחה שיכלה להרשות לעצמה לעזור להם כך.

תמיד היתה עונה לשמואל"תודה לאל שלי היתה קורת גג וגם האפשרות להנות משכר הדירה שלי"

="אבל הן תמיד תגורי איתי,אפילו אחרי מותי תגורי כאן,את לא מתכוונת לעזוב אותי,נכון?"עכשיו הדירה נימכרה.היא כמעט התחרטה.כל כך אהבה אותה.היא היתה רק שלה.אף אחד לא נתן לה דבר.בעמל כפיה בלבד קנתה אותה.כמה אהבה חוותה כאן,בדירה הקטנה הזו.לוא הקירות יכלו לספר את ריגעי האושר,הבכי,הגעגועים,ההתפכחות,ההרפתקאות

האבל.אבל "חייבת להימכר"כך היא עצמה פירסמה.

בסך הכל קירות.אמרה לעצמה.אבל ידעה שבכל חייה הילדים שלה והדירה הזו,היו הדברים היחידים שהיו ממש שלה בחיים האלה.

לפני צאתה שמחה לראות שהניברשת בעלת ארבעה קנים מלאכותיים של נרות נוטפי שעווה עדיין תלויה מעל.

פיתאום ניזכרה במכונית הקטנה שממתינה לה בחוץ על המידרכה.באזור זה מרבים לרשום דוחות חנייה."כיביתי את הדוד"אמרה לעצמה כמו שנהגה לעשות לאחרונה כדי לוודה שלא שכחה דבר מה.בעודה נועלת את הדלת הכבדה של הדירה,חשבה פיתאום על רחל הרווקה,ה"קונה"של הדירה.כמה שהיא דומה לה.השער של רחל מסולסל כמו שלה,כאן שונה לגמרי מאילת,הסביבה ממנה היא באה. כשראתה אותה בדלת לחצה את ידה ואמרה"יהיה לך טוב כאן.זהו בית עם מזל.יש בו אנרגיות טובות של אושר ואהבה"פניה של רחל נימלאו אור.היה זה כאילו הן אדם וצילו.רחל הקיפה אותה בזרועותיה וענתה"גם לך"מורן חייכה אליה בחיבה.אבל בליבה התישב ענן קטן,ופנתה ללכת,לעזוב לתמיד, למה שעכשיו היה "הבית שלה".

ל