זיכרונות ממוסקבה.

עיניה כאילו קדחו לתוכי,היא ישבה מולי בספסל רכבת תחתית במוסקבה. על הזקט החום בהיר שלבתי בלט כמו זרקור מאיר- סמל המנורה ומגן דוד מעין משל שעשוי להרגיז את נוסעי הקרון רובם לבושי בגדים פשוטים. ואני במדים הבורקים, במכנסיים השחורים, החולצה הבהירה והמקטורן עם העיטור הישראלי הייתי כאחד שמתגרה בהם. חוץ מימנה שהמשיכה להביט בי מסוקרנת ולרגע חששתי שתקום תיגש אלי ותשב לידי.... הייתי בדרכי לכיכר האדומה של מוסקבה לבקר את סטלין ולנין שעדיין שכבו על ספות כשגופם העליון משופע ונראה שעוד רגע ובהפתעה פתאומית יקפלו רגליהם יקומו ויצאו מהארונות שנראו כמגירות לכל דבר.עד כמה שזכור לי, באותו יום וגם בימים שלאחר מכן, הם נשארו שרועים על משכבם עם כל כאבי הגב שהשכיבה גרמה להם לבטח. אבדתי איתכם? על כן אני ממשיך: מהפגישה העיוורת שלי עם סטלין לא יצא כלום, חוץ כמובן מהנערה השמנמונת מדגניה א' שאמרה - בחיי עין אחת שלו עפעפה, ושל מי לא אמרה. אך קודם לכן כשירדתי מהרכבת התחתית של מוסקבה וההמון החל להתפזר לדרכו, שמעתי מבין רחשי השקט שנוצר, טפיפת צעדי הליכה מאחורי גבי. בתחילה חששתי להפנות מבט, אולי ה- K"Q"B אחרי? זה היה בשנת 1957 כשברית המועצות הייתה שמה לנו רגליים, אפילו בכדורגל הכניסו לנו חמישייה. בכל זאת אזרתי כוחות ופניתי לאחור, ומולי הנערה מהרכבת. זמן מה עמדנו והסתכלנו היא עלי אני בה כשעיניה אמרו עכשיו מה שלא יכלו לומר ברכבת. ובין שתיקה לתנועת גוף קלה הרימה ידיה אל צווארה פתחה התקן לנעילת שרשרת שבמרכזה עדי זהב ישן, עשתה שני צעדים לקראתי ובהינף זרועות השלימה העברת השרשרת לצווארי המורכן.. עיניה חייכו אלי אך קולה לא נשמע. ואז הרגשתי וידעתי שהיא משלנו. על השרשרת תלה מגן דוד קטן. הושטתי ידי רציתי לחבקה -אך היא הסתובבה הלכה והתרחקה, משאירה אותי בוהה בחלל שהיה ביננו. וכשרחקה שוב הסתובבה אלי ושפתיה נעו ללא קול כשאמרה...שלום.