סוביבור

יהודה לרנר הוא גיבור הפרשה, אדם בעל חזון ואומץ יוצא דופן, ובלתי נלאה. זו היתה פעולת גבורה, שחרור עלבונות השפלות ורציחות. הוציאו אותנו מגטו וורשה ב-2 ביולי 1942,דחסו את כולם לקרונות משא, לקחו אותנו למקום לא ידוע. הגענו למחנה עבודה בשם קלרינס, בנינו שם בנינים, התנאים היו מאד קשים והאוכל מועט. הטייסים הגרמנים אשר חזרו מטיסה והיו שיכורים, ירו ביהודים לשם שעשוע, כל יום נהרגו עשרות אנשים מהצליפות שצלפו בהם. תוך חצי שנה הייתי בשמונה מחנות, הם הפרידו בין השבויים הסוביטים לבין השבויים היהודים. בתחיל ספטמבר 1943 העלו אותנו לקרונות, במשך 5-6 ימים נסענו ולא ידענו לאן, עד אשר הגענו למיידניק, משם ארכה הנסיעה עוד כשעתיים עד אשר הגענו לסוביבור. פולני אשר עבר שם לחש באוזנינו בירחו אוספים אתכם לשריפה בהשמדה, איש לא האמין לו. אלו שעבדו בשירות הגרמני היו כולם יהודים, היו גם מספר נגרים, אאשר בקשו לבנות ביקתה וציידו לשם כך בגרזנים. היהודיפ הקימו וועדה שהחליטה להקים סדנה אשר פעלו בה גם חייטים, שתפרו לקצינים הגרמנים מעילי עור עם ביטנת פרווה. זימנו את הקצינים למדידת המעילים. החלטנו להתנקש בחייהם ולעשות זאת מהר, כי שמענו שעומדים לחסל את המחנה. לכל אותם המקומו שהוזמנו אליהם הגרמנים אשר מנו 16 (השאר היו בחופשה), בהפרש של חמש דקות האחד מהשני. מה היו הקרטריונים שעקב זאת נבחרנו? זאת אינני יודע, אך ראיתי בזה כבוד גדולשבחרו בי להשתתף בהריגת גרמנים, עשיתי זאת בחפץ לב, היינו חייבים להצליח במשימה, אשר המציאות כפתה עלינו. הצטרכנו לבא לחייט שעה אחת קודם, למדידה. הסבירו לנו כאשר החייט יסמן את מקומם של הכפתורים, ניגש מאחור וננחית את הגרזן במהלומה, הגרזן לא היה גדול אך היה מאד חד. כאשר הקצין הגרמני נכנס, התיישבתי כאשר מעיל מכסה את ברכי ומתחתיו היה מונח הגרזן, אני יושב ומשים את עצמי כאילו תופר, השעה היתה ארבע אחה"צ, הוריד הוא את אקדחו ושם אותו על השולחן, אני הייתי הכי קרוב אליו, הוא היה ממש הר אדם גבוה ורחב, לרגע הייתי מאובן, אך התעשתתי מהר, הוא לא חש בשום דבר יוצא דופן, הם לא חלמו בדמיונם שמשהו מעין זה עלול לקרות במחנה משומן, מסודר, הבטחון העצמי שלהם נסק גבוה גבוה, הטילו הם אימה על כל המחנה, בצעקות השפלות בעיטות, התיחסו אלינו כאל אבק אדם. הכל נעשה בחשאי, אף אחד לא ידע על התכנית. כאשר כרע הקצין ברך והחייט החל לסמן את מקומם של הכפתורים, הוא עמד וגבו מופנה אלי, הרמתי את המעיל, הוצאתי את הגרזן והנתחתתי אותו על ראשו, היתה צעקה, הוא צנח מתבוסס בדמו, זה לקח אלפית שנייה, ניקינו את הדם, וגררנו אותו אל מתחת לשולחן. הקצין השני הגיע 16.05, כאשר כרע ברך חברי חבט בו בחוזקה. עבדנו בזוגות וכך הרגנו 11 קצינים גרמנים, והנקמה היתה טובה ומתוקה.לקחנו את נישקם והחלנו לברוח, חושך היה בחו, עלטה השתררה, הרגנו את הגרמנים צעקנו, בואו נברח, אנשים החלו לרוץ, חלקם התחשמל על הגדר חלק עלה על מוקשים, שררה מהומה, זוכר אני שדהרתי בכל כוחי, עד אשר נפלתי מאפיסת כוחות ומהתרגשות ביער. זה היה נצחון כביר, זכרו דבר אחד זו לא היתה מלחמה, זו היתה השמדה. תוהה אני מדוע ביום השואה מראיל לנו צילומים של מובלים כצאן לטבח, ואינם מראים (ואולי רק לעיתים רחוקות) את מעשי הגבורה שראויים לציון.
בברכה
/הטייסים הגרמנים אשר חזרו מטיסה והיו שיכורים, ירו ביהודים לשם שעשוע, כל יום נהרגו עשרות אנשים מהצליפות שצלפו בהם./
/הבטחון העצמי שלהם נסק גבוה גבוה,/
/החלטנו להתנקש בחייהם ולעשות זאת מהר, כי שמענו שעומדים לחסל את המחנה/
/הרגנו 11 קצינים גרמנים, והנקמה היתה טובה ומתוקה/.
תמרה היקרה. בחרתי להנציח בתגובתי, את הקטעים האלה. בעשותי זאת מרגיש מחובר בלב ונפש לחבורת הגברים האמיצים שחירפו נפשם כדי לשמור על שביב אחרון של כבוד האדם שעדיין פיעם בליבם.
מקרה אחר, אשר קראתי אודותיו. גבר יהודי לפני עלותו לקרון הרכבת, הוא צעד לעבר הקצין הגרמני שפקד על המשלוח וירק בפרצופו של הקצין. בתגובה הקצין הגרמני שלף אקדחו וירה באיש האציל והרגו במקום.
בחורים יהודים רבים הצטרפו לקבוצות פרטיזנים שהסתתרו ביערות, הם הרגו חיילים גרמנים וחיבלו בתוכניות זדוניות של הצבא הגרמני הנאצי, לאורך שנות המלחמה.
מצדיע ליהודה (המכבי) לרנר ולא?ח?י הגיבורים. שלחמו ולא נכנעו.
בברכה נדב.
הגבורה של אחינו היהודים בסוביבור.
מרד סוביבור הונצח בסרט.