ניקולס וינטון

נולד הוא בבריטניה, להורים יהודים ממוצא גרמני. הוא פעל ביוזמה עצמית, ארגן וייזם, הציל שבע מאות ילדים יהודים, העבירם לבתים של אנשים אשר הסכימו לאמצם.

רב הילדים נשלחו לבריטניה, חלקם הקטן נשלח לשבדיה.

הוא ארגן את יציאתם מפראג בשמונה רכבות, הרכבת התשיעים איחרה את המועד, הגרמנים אסרו את נסיעתה. את כל פעולותיו מימן מכיסו.

וינטו היה צנוע וענו ברמות. במשך חמישים שנה גם הקרובים לו ביותר לא ידעו על מבצע ההצלה.

לאחר המלחמה לא פגש אף ילד שהציל. הניח הוא שרובם עזבו את בריטניה. (איזה אומץ ותעוזה כרוכים בביצוע פרוייקט כזה).

חמישים שנה לאחר מכן גילתה רעייתו מחברת עבה ובה רישום מדוקדק של שמות הילדים שהציל, ביוזמתה איתרה היא את רב הילדים שאז היו בני שבא והיום הם בני שבעים.

ארגנה הוא וקבצה את כולם, הכנס נערך באולם גדול, כאשר עך הבמה ישב וינטון בן המאה והביט בהם בעינים לחות מהתרגשות, זו היתה הפתעת חייו, הם ניגשו אליו עטפו אותו בחיבוקים ונשיקות, הבכי והצחוק חברו יחדיו. אתה הצלת אותנו אתה אבא שלנו, הגשת לנו את החיים במתנה. חיבק אותם, הסיר את משקפיו ומחה את דמעותיו.

האיש כל חייו התנדב ועזר לנזקקים, תרומתו היתה גדולה בהקמת דיור לקשישים.

בשנת 2000 העניקה לו מלכת בריטינה את תואר האבירות סר, כהוקרה על הצלת הילדים.

בשנת 2008  העלתה צ'כיה את שמו כמועמד לפרס נובל לשלום.

בפראג הוצג פסל ברונזה המנציח את וינטון. הבמאי הצ'כי מינאץ ביים שני סרטים על הצלת הילדים מצפורני הנאצים.

בשנת 2005 ביקר בישראל נפגש עם הניצולים ועם צאציהם.

אומרים שלרע יש כח רב, אך לטוב יש כח שהשמים הם הגבול.

שאפו מר וינטון, כל הכבוד כן ירבו, אוזו ענווה ואצילות.