כלל הבסיסי המשך..

נאחזתי בהלה נוראה. אני קם בלי לחשוב ושוב מתיישב. תפסתי הרגשה משונה שאין אפשרות לתאר טיבה. משהו כמו כשעוברים דירה והמקרר אינו עובר בדלת. ואז הורידה הגב' את המסכה בסגנון מסע בין כוכבים שחבשה, ואמרה: אתה אדם אינטלגנטי מאוד, זה יעבור. וגם חסר אונים מאוד חשבתי כשרכנתי לעברה בחרתי בקול נמוך ביותר ואמרתי לה- תקשיבי לי טוב, אנחנו נעשה עסקה קטנה, את ואני. את לא מבלבלת לי את המוח בגלל הפשלה שלך, ובתמורה אני לא אפיץ עליך שמועות בכל העיר. אבל מה אני אעשה עם התותבת, שואלת הגברת. את יכולה לתת אותה מתנה לבעלך. זה מעניין את ה.... והלכתי. לאחר זמן כשנודע דרך הצינורות הדיפלומטיים של סמייל עניין השערורייה, העלו אותי על המוקד ופגשתי במנהל המרפאה שתמיד צוחקת גם כשלנו עצוב. איש די נחמד. שמע, ראה, סיכם...אז המצב הוא כזה: לאחר תקרית תותבת רופאה- התותבת מאוחסנת מעתה והלאה באגף הדברים שנשכחו. והתוצאה נופלת עלי כקנס על אי רצונה של התותבת לצאת איתי...או, אני מצטער, אומר אני, ולמה הכלל הבסיסי סליחה תעטי- אינו נחשב אצלם? יש לשער שאינו כלול בתקנון סמייל מטעם אי ידיעת השפה, ענה כץ'...