העיירה נוביטרג

קולם של המתים נדם שם

אך הוא זועק "דמם בראשם",

מול בורות עמדו ונורו למוות האנשים

בורות שהתמלאו בגוויות ובגופות מרוטשים.

קולם של המתים זועק עדיין,

לזכור ולא לשכוח את העניין,

לשאת את הזיכרון בעוצמה ובעוז

ותמיד לספר ולשמור על המעוז.

סבי שאותו לא זכיתי להכיר,

היה ראש הקהילה היהודית בעיר,

כשנכנסו הגרמנים ודרשו רשימות מוגבלים,

סרב הוא לבצע והובל בכבלים.

את אחת מבנותיו, דודתי המשותקת,

הם הוציאו בכוח מהבית והיא שותקת.

לנגד עיניו ירו בה לדוגמה,

למען יראו כולם את המגמה.

קצרה היריעה מלספר את התלאות,

את האונס הקבוצתי של הנשים הנלאות,

ההתקבצות של היהודים בכיכר העיר

הלעג והקלס שהורעפו בזרם כביר.

אסור לנו לשכוח, שלא כולם,

היו כאלה שעזרו והבריחו גם,

גרמנים שהצילו יהודים מהגטו ומהמשרפות,

שהצליחו לחלץ משפחות מהרכבות.