היציאה שלי לעצמאות

התחוללה לפני כ-45 שנה:

פירנצה, איטליה. אי שם בסתיו של שלהיי שנות השישים.
טלפון. על הקו ג`ו. 
ג`ו ה-'פצצה' האוסטרלית שנסעה לחפש את עצמה לפני מספר שנים.
היא מספרת לי שהיא באה לפירנצה לשבועיים.

הכרנו כששנינו הרצאנו בקולג` אמריקאי יוקרתי בפירנצה.
היא לימדה היסטוריה של ימי הביניים וכתיבה יצירתית ואני מתמטיקה, פיזיקה והיסטוריה של האדריכלות.
תמיד שמתי לב שהיא קצת מקנאה כשהסטודנטיות הצעירות עשו לי עיניים...
אף פעם לא הבנתי למה לקנא, יש מספיק  ל כ ו ל ן....

אנחנו קובעים לערב.
היא זוכרת את ארוחות השחיתות שאני מכין, ומזמינה את עצמה לארוחה כזו.
"אתה זוכר? בלי בשר, בבקשה".
נכון! הרבה שנים שהיא צמחונית.
איך אפשר להכין ארוחה מרשימה בלי בשר?
נראה איך היצירתיות שלי תתמודד עם זה.
כשהיא מצלצלת בדלת, אני פותח ועיניים החומות הענקיות שלה מביטות עלי ממרומי 1.89 החטובים שלה (היא מתנשאת בדיוק 2 ס"מ מעלי).

חוץ מגוף שיכול להרוס כל גבר ופרצוף אלוהי, אני רואה משהו אחר.
זו לא אותה ג`ו שאותה הכרתי שנתיים-שלוש קודם לכן. יש בה משהו. משהו שלא הכרתי.
משהו שאני מרגיש שאמות אם לא יהיה לי אותו.
אני חייב, חייב, חייב!!!

אני אומר לה: "היי ג`ו, מה המצב? מה זה שיש לך שאני חושב שכל העולם היה כל-כך זקוק לו?"
היא מחייכת חיוך עם המון שיניים הכי לבנות וגדולות ואומרת:"לפני קצת יותר משנתיים למדתי את המדיטציה הטרנסנדנטלית של מהרישי, וכעת סיימתי אצל מהרישי קורס להכשרת מורים למדיטציה הזו." 
בום. אגרוף ממש מתחת לסרעפת.
לזה לא הייתי מוכן.
מדיטציה!! זה הכל? זה מה שאת יכולה להציע?

לא אין אבל ממש אין מצב שהשינוי שחל בה בא מאיזו מדיטציה, מאיזה מהרישי.
מה, היא רוקדת "הארי קרישנה" ברחובות?

לפני כמה שנים כשהייתי היפי זרוק, מדיטציה הייתה יכולה אולי להתאים לי, בין צינגלה לאסיד.
אבל כעת?
כמה שבועות לפני שאני הופך לדוקטור לאדריכלות ולבינוי ערים ונוסע לכבוש את העולם? לא מתאים. בכלל לא מתאים.
לא בכיוון שלי.
אבל השינוי שבה לא מניח לי לרגע.

אחרי ארוחת הערב (כן. היצירתיות נצחה ב-ג-ד-ו-ל) אני מתעשת  ואומר לה שאני רוצה לשמוע על המדיטציה שלה. ברור שלא לעשות את זה. רק לשמוע.

היא מבקשת ממני לארגן עוד כמה חברים והיא תספר לנו על המדיטציה הזו. 
מגיע ערב ההרצאה, אנחנו כ-10 בסלון הפצפון שלי.
ג`ו מספרת על המדיטציה הטרנסנדנטלית.
נסים ונפלאות.
אצלי בלב יש שמחה כללית.

למרות שאני מאוד סקפטי, לאורך כל ההרצאה אני אומר לעצמי בלב "הלוואי שזה לא סתם בלוף.... אם זה באמת כמו שהיא מספרת, את זה בדיוק חיפשתי (מבלי לדעת שקוראים לזה מדיטציה) כל החיים שלי..." 
אז בא הבום השני, עוד כמה ס"מ מתחת לסרעפת.
הדבר הזה עולה כסף.
לא סתם כסף. ה-מ-ו-ן כסף.
לסטודנט זה 15,000 לירטות (עדיין נחשבתי סטודנט).
זה מקביל בערך ל-25 דולר.
אנחנו מדברים על התקופה שהספר הפופולארי לתיירים הצעירים באירופה היה Europe on 3 dollars a day.
איך לעבור את אירופה ב-3 דולר ליום.
המליינים עשו את זה עם Europe on 5 dollars a day.
זמן בו ב-100-150 דולר לחודש חיית באיטליה כמו נסיך.
בסכום הזה אפשר לחיות יותר משבועיים, כולל שכירות, אוכל, בילויים... או שבוע כתייר.
אם היא הייתה אומרת שבשביל  ללמוד את המדיטציה הטרנסנדנטלית אני צריך להגיע להודו בזחילה אינדיאנית, הייתי יורד ומתחיל לזחול כמו שלמדתי בסיירת.
אבל כסף?
כל כך הרבה??? 
בסוף התגברתי גם על המחסום הזה.

הגיע יום הלימוד.
הלב עדיין לוחש "הלוואי שזה לא בלוף."
אחרי 10 דקות אני לא יודע אם צללתי או עפתי לתוך משהו שלא הכרתי בחיים.

ח ו פ ש  אמתי. רק אני עם עצמי. איזה שקט פנימי, רק אני והוא - איזה הוא זה מה שאני באמת, מודעות שמודעת רק לעצמה.

באותו רגע ידעתי שזהו!
הגעתי הבייתה.
הגעתי ליום העצמאות האמתי שלי.

מאז, ביותר מ-45 שנה, לא החסרתי אפילו מדיטציה אחת.
במלחמות ישראל כשאני משרת ביחידה מובחרת, בימים בהם הייתי מנתח מערכות ראשי בחברה מחשבים ידועה ותובענית, כשהילדות היו קטנות ומידי פעם הסכימו שאפילו אבא ייגש אליהן בלילה כשהן מתעוררות...
מאותו בכל כל יום, פעמיים ביום אני חוגג שוב ושוב ושוב את יום העצמאות האישי שלי.