המרדף לחיים

זו מוסיקה שאינה ניגמרת.
התאור בפוסט הוא תאור מזויע שראיתי בעת התרחשותו במלחמת יום כיפור. תארתי בעבר את תקיפת המיגים שירדו עלינו כשהם מרססים אותנו במכונות יריה ולקינוח פצצה שניבלעה בחולו. ואז מגיעים מטוסינו ובקרבות אויר קצרים היו מםילים את המטוסים המצריים. זה קרה כמעט מידי יום ביומו ולפעמים כמה פעמים ביום. אלא שבפעם הזו שתארתי כיוון הטייס המצרי את מטוסו לעבר מיתחם צהלי ורק אז נטש. . המחזה היה איום. לראות פצועים והרוגים קטועי אברים שלא היה זמן לטפל בהם והם הונחו על מכסי הרכבים שדהרו לתאגד.

המחיר של למעלה מאלפיים הרוגים היה מחיר יקר מאוד. ונוסף עליהם הפצועים הרבים ופגועי הנפש. אף אחד לא יודע כמה הלומי קרב מסתובבים בתוכנו. רק אלו שפנו לאיבחון יודעים שהם הלומי קרב. האחרים מסתובבים כשהם סובלים בלילות ואינם יודעים שזו מחלת המלחמה.

את הגהינום הזה חוויתי במלחמת יום כיפור. המטוסים המצריים שירדו עלינו כשהם מרססים אותנו במכונות יריה ושוחים פצצות שבדרך כלל נבלעו בחולות. קרבות אויר בין המטוסים המצריים שהפציצו לבין מטוס ישראלי שהיה מגיע מביר גפגפה הסתיימו תמיד בהפלת המטוסים המצריים. המקרה שתארתי הוא אחד המקרים של הפלת מטוס שהטייס המצרי כיוון אותו אל מיתחם סמוך וכך ראינו את כל הזוועה. גופות מרוסקות קטועי אברים.

כתבתי למעלה בתגובה הערה שאולי עונה על שאלתך. טראומת המלחמה גרמה ללא מעט הלומי קרב בדרגות שונות. אלו שפנו לאיבחון הוגדרו כהלומי קרב. רבים מסתובבים בינינו שלא פנו ולא אובחנו . הם סובלים בלילות , הם סובלים מחרדות ואינם יודעים שהם הלומי קרב.
שאלת שאלה שקשה לי לענות עליה לא משום שאיני רוצה אלא משום שאיני יודע. אני יודע שקרה מקרה נוסף שהשפיע עלי. עמדתי על גבעחת חול סמוכה לעמדה . השעה 6 בבוקר. מסביב חולות זהובים והשקט השרה אוירת רגיעה . ממולי במרחק 5 מטרים שכב על זחלם חייל צעיר כמעט ילד שבלילה דהרנו יחד לנקודה מסויימת לא רחוק מהתעלה . קצין שהיה עמנו היה אמור לזהות הליקופטרים שהעבירו אנשי קומנדו לשבש את התנועה הצהלית. לפתע גילו המכשירים תנועה של מסוקים והנער היה כה נפחד שממש ריחמנו עליו. הוא היה לחוץ מפני שהייתה זו המלחמה הראשונה שלו. היינו חייבים להסתלק במהירות. עכשיו הנער שוכב על קנה תותח הנ.מ חולם אולי על חברתו. ואז הגיח משום מקום טיל שחלף מעל ראשי וכמעט ערף אותו . הטיל פגע בזחלם והרג את הילד . . עמדתי שם רואה את הרופא מושיט יד לבדוק דופק ומכסה את הגופה. המקרה הזה קרה יום לאחר סיפור המטוס שתארתי. המקרה הזה השםיע עלי קשות. . אפשר אולי להתגבר על מראה של הרוגים אבל כאן מדובר בילד שכמה שעות לפני כן ראית את הפחד בעיניו. אני חושב שהיה למקרה הזה השפעה מסויימת ואולי מקרה ברצף של מקרים. אחרת אני לא יכול להסביר לעצמי כיצד התנהגתי מאוחר יותר כאשר איבדתי את רעייתי ובתי בתוך 6 חודשים מהמחלה הארורה. אמרו שאני גיבור. חה זו שטות אי אפשר להיות גיבור כשאתה מאבד שתי נשים יקרות לך. אולי טראומה? אבל הייתי פיכח ושלטתי על העניינים. אז יתכן ופסיכיאטר היה מצליח לפרשן את זה. . אז בכללי איני יודע לענות לך אם וכיצד זה השפיע עלי.