הכתב הכנעני - חלק ב' (ללא ציורי האותיות)
האות א?ל?ף
האות הראשונה באלפבית הכנעני נקראה ככל הנראה בשלב הראשוני של המצאת הכתב בשם "א?צ?ב??ע", על-פי ציורי אותיות שנתגלו ב"ואדי אל-חול" במצרים מהמאה ה-18 לפנה"ס.
שלוש מאות שנים מאוחר יותר, האות משנה ציור ושם ונקראת בשם "א?ל?ף", על-פי ציורי ראש השור שנתגלו ב"סרביט אל ח'אדם" בסיני מהמאה ה-15 לפנה"ס.
בעת ההיא, שור נקרא "א?ל?ף", עדיין לא נעשה שימוש באימות קריאה, הכתב היה כתב עיצורים, ולכן האות "ו" לא מצאה מקומה בתוכה של מילה. ורק כאלף שנים מאוחר יותר, לפחות אחרי המאה ה-10 לפנה"ס, למלה "א?ל?ף" נוספת האות "ו" והיא הופכת ל"א?ל?ו?ף" היות ובסביבות מאה זו, היוונים מאמצים את הכתב הכנעני, והאות הראשונה באלפבית היווני נקראה בשם "א?ל?פ?א" שמקורה מן ה"א?ל?ף" ולא מן ה"א?ל?ו?ף" המאוחר יותר.
כמאתיים שנים מאוחר יותר הסופרים הקדומים משנים את ציור האות על מנת להקל על כתיבתו. ובכתובת בשם "הפך מלכיש" מהמאה ה-13 לפנה"ס, האות נראית מעין משולש הנחצה על-ידי קו, המייצג את הקרניים ?.
לאורך מאתיים השנים הבאות, הכותבים הקדומים מחפשים את הדרך הנוחה לכתיבת האות, ורק בסביבות המאה ה-10 לפנה"ס, ציור האות מתיצב, והמשולש הוצב אופקי.
היוונים כאמור מאמצים את האות, ומציבים את המשולש אנך A . ציור האות עובר כמות שהוא ללטינית, ולשאר השפות שנגזרו ממנה.
האות ב??ית
"ב??ית" האות השנייה באלפבית הכנעני, החלה את דרכה לפני כארבעת אלפים שנה, בשם "ב??ת". האות נקראה על שם "ב??י?ת". וכאמור בעת ההיא, עדיין לא נעשה שימוש באימות קריאה, הכתב היה כתב עיצורים, ולכן האות "י" לא מצאה מקומה בתוכה של מילה.
הציור הקדום של האות צייר את קו היסודות של בית, כפי שנראה בכתובות - "ואדי אל-חול" במצרים מהמאה ה-18 לפנה"ס, "סרביט אל-חאדם" בסיני מהמאה ה-15 לפנה"ס, כתובת מ"תל גזר" מאותה התקופה וכתובת "בשלשת" מלכיש מהמאה ה-13 לפנה"ס.
החל מהמאה ה-12 לפנה"ס בקרוב, חל שינוי בציור האות, שאיבד כל קשר לציור הבית המקורי, אבל שם האות נשאר ללא שינוי.
המילה "ב??ת" במקום "ב??י?ת" או "ב??ית" המשיכה להתקיים למעלה מאלף שנים, עד המאה ה-7 לפנה"ס בקרוב, כפי שניתן לראות בכתובות הבאות:
כתובת יחמלך (כתובת פניקית) - אמצע המאה ה-10 לפנה"ס - "בת ז בני יחמלך מלך גבל". (בית זה בנה יחימלך מלך גבל).
מצבת מישע (כתובת מואבית) - המאה ה-9 לפנה"ס - "ואנכ. בנתי. בת מלכ" (ואנוכי בניתי בית מלך). - "אנכ בנתי בת במת" (אנוכי בניתי בית במות). בפסוק הבא, כאשר המילה בית מופיעה במסגרת פעולה, היא מקבלת את ה-"י" בתוכה - "ואמר לכל העמ עשו לכמ אש בר בביתה" (ואומר לכול העם עשו לכם איש בור בביתו).
אוסטרקון (כתובת דיו על חרס) מתל קסילה - המאה ה-8 לפנה"ס - "זהב אפר לבת חורון" (זהב אופיר לבית חורון).
בולה (חותמת) בית לחם (נמצאה בירושלים) - סוף המאה ה-8,תחילת המאה ה-7 לפנה"ס - "בשבעת בת לחם (למל)ך" (בשבעת בית לחם למלך).
כתובת עקרון (כתובת פלישתית) - המאות ה-8 או ה-7 לפנה"ס - "בת בנ אכיש בנ פדי בנ יסד בנ אדא בנ יער שר עקרנ". (בית בן אכיש בן פדי בן יסד בן אדא בן יער שר עקרון).
השפה הארמית שהקדימה בהתפתחותה את השפה הכנענית, ועשתה שימוש קודם לכן באימות קריאה, גרמה ככל הנראה בהמשך לשינוים בשפה הכנענית. וניתן לראות זאת בכתובת "תל דן" מהמאה ה-9 לפנה"ס, הדוברת בשפה הארמית, וכתובה בכתב הכנעני - "(מל)כ ביתדוד" (מלך בית דוד).
היוונים המאמצים את הכתב הכנעני, בסביבות המאות ה-10או ה-9 לפנה"ס, קוראים לאות השנייה בשפתם בשם "ב??ת?א" B , שם הלקוח מן ה"ב??ת" ולא מן ה"ב??ית". הוספת ה"י" לשם האות התרחשה מאוחר יותר, וללא כל משמעות.
האות ג??ימ?ל
האות השלישית באלפבית הכנעני, נקראה בתחילה ככל הנראה, על שמו של בעל החיים "ג??מ?ל". בכתובות הקדומות, לא נראה כל ציור של גמל, אלה רק שני קווים המזכירים כביכול, צוואר וראש של גמל " ?".
ניתן לומר שלפחות עד המאות ה-10 או ה-9 לפנה"ס, זה היה שמה של האות. היות והיוונים מאמצים את הכתב הכנעני בעת ההיא, והם קוראים לאות השלישית באלפבית שלהם, בשם "ג??מ??א" (Gamma) שמקורו מן ה-"ג??מ?ל" ולא מן ה-"ג??ימ?ל". האות מקבלת ציור הדומה למקור הכנעני " ? ".
בבחינת שם האות משפות אחרות שנגזרו מן הכנענית, מקור השם הוא מן הגמל - שפת הגא'אז מאתיופיה lm?g, ארמית קדומה lam?g, אוגרית almag, ושפת הארגובה מאתיופיה limag.
וקיימות שפות אחרות ששם האות מקורו בגימל - שומרונית lemig, אידיש lmig וערבית meeg.
שינוי שם האות מ-"ג??מ?ל" ל-"ג??ימ?ל", נבע ככל הנראה מנוחות בהגיית שם האות.
הלטינית העתיקה, ככל הנראה איננה עושה שימוש בהגה "ג". היות ולא מצאתי כל הסבר המניח את הדעת לכך, אציג את דעתי. האות השלישית באלפבית הלטיני הופכת ל- "צ'ה", ומקבלת את הסימן "C". וכזכור היוונית איננה מקבלת את ההגה "צ" הכנעני , ולכן הלטינית עושה שימוש בהגה זה , במקומו של ההגה "ג" הכנעני-יווני. ולאורך השנים התעורר הצורך לשפה הלטינית, להוסיף את ההגה "ג", וכך בחלל הריק שהותירו האותיות "ח" ו - "ט" הכנעניות והיווניות, שלא מצאו את מקומם בלטינית, נוספה אות חדשה, המנצלת את הסימן הקיים של ה-"C" בתוספת קו קטן אופקי "G". וכך ההגה "ג" חוזר ללטינית, אבל לא במקומו הטבעי בסדר האלפבית הכנעני.
האות ד??ל?ת
האות הרביעית באלפבית הכנעני, החלה את דרכה בשם "ד??ג" , על-פי הציור הקדום של הדג, כפי שנראה בכתובות "סרביט אל ח'אדם" בסיני, המתוארכות למאה ה-15 לפנה"ס.
כשלוש מאות שנים מאוחר יותר, בסביבות המאות ה-12 או ה-11 לפנה"ס, ציור האות השתנה, על מנת להקל על איורו. וכל שנותר מהדג הוא רק משהו דמוי הסנפיר, וציור האות החדש נראה בצורת משולש.
כתוצאה מכך שונה שם האות ל-"ד??ל?ת" , ככל הנראה הציור דמה לדלת קדומה, יתכן של אהל.
במהלך השנים שונה שם האות ל-"ד??ל?ת", אך ורק, על-מנת להקל על הגייתו. שינוי שם האות התרחש רק לאחר שהיוונים אימצו את הכתב הכנעני, במאות ה-10 או ה-9 לפנה"ס. האות מצאה את מקומה כאות הרביעית באלפבית היווני, שוות ערך ל-4. היוונים קראו לאות בשם "ד??ל?ת??א" שמקורו מן ה-"ד??ל?ת" ולא מן ה-"ד??ל?ת". וציור האות נשאר דומה למקור הכנעני בהסבה Δ.
הכתב הקירילי העתיק את האות מהכתב היווני, בצורתה "?", בשינויים קלים, ובהגייתה היוונית. ואילו הלטינית השאירה את הגיית האות, ואילו איורה שונה ל-"D".
האות ה?א
האות "ה?א", האות החמישית באלפבית הכנעני, יצרה מעצם טבעה קושי לכנעני הקדום שהמציא את שמות האותיות, היות ולא הייתה בשפתו כל מילה מתחום החי, הדומם והצומח המתחילה באות "ה". ואז הוא משתמש בברירת מחדל, ובוחר בציור של דמות אדם. וקורא לאות בשם "הו?א", כאשר הכוונה לדמות האדם שמולו. אלא מאי, בעת ההיא המילה "הו?א" נאמרה כ-"ה?א", וכאמור, עדיין לא היו בשימוש אמות קריאה, הכתב היה כתב עיצורים, ולכן האות "ו" לא מצאה עדיין מקומה בתוכה של מילה.
האות " ה?א " בדמות האדם אותרה לראשונה בכתובות מ"ואדי אל-חול" במצרים, המתוארכות למאה ה-18 לפנה"ס. ושלוש מאות שנה מאוחר יותר, בכתובות "סרביט אל-ח'אדם" מסיני, נראית עדין האות בדמות אדם.
ואלף שנים מאוחר יותר, המלה "הו?א" עדין נאמרה כ-"ה?א", ניתן לראות זאת ב"מצבת מישע" מהמאה ה-9 לפנה"ס, בשורה השישית כתוב "ויאמר גם ה?א" ובעברית של ימנו - "ויאמר גם הו?א", ושם בהמשך, בשורה 27 נאמר "כי הרס ה?א" ובעברית של ימנו - "כי הרוס הו?א". וגם באתר ארכיאולוגי בסיני, מהמאות 8-9 לפנה"ס, כונתילת עג'רוד (חורבת תימן) נתגלו כתובות בכתב הכנעני שבהן גם כן מופיעה המלה "ה?א" במקום "הו?א" - "כל אשר ישאל מאש חנן ה?א ונתן לה יהו כלבבה" - "ברך ה?א ליהו".
במאה ה-12 לפנה"ס אותרה כתובת שהאות "ה?א" כתובה בה. האות עברה שינוי על מנת להקל על ציורה, וחלקים מדמות האדם הוסרו ונשארו רק - קו הכתפיים, וניצב לו קו הצוואר וקווי הידיים E מתוך כתובת "עזבת צרטה".
החל מהמאה ה-11 לפנה"ס ציור האות השתנה, נוסף לו קו אלכסון מאורך, וממועד זה והילך ציור האות נשאר פחות או יותר כמות שהוא.
היוונים מאמצים את האות בשמה הכנעני "ה?א". ובציור הדומה לציור האות הכנעני. כפי שנראה בכתובת על "גביע נסטור" מהמאה ה-8 לפנה"ס הכתוב ביוונית מימין לשמאל. אלא מאי, שם האות ככל הנראה, לא נשמע ליוונים והם מוסיפים לשם האות את המילה היוונית "פסילון" שפירושה בעברית פשוט או סתם, והאות מקבלת שם חדש "הא-פסילון" שפירושו "סתם הא" או "הא פשוטה". ואנחנו מכירים כיום את האות היוונית בשם "אפסילון" ובצורתה E כפי שעברה לאחר מכן ללטינית, בשינוי שם, ולשאר השפות שנגזרו ממנה. וכולנו עושים כיום שימוש במושג זה, בתורת החשמל, במתמטיקה, באסטרונומיה, במדעי המחשב, במכניקה ובחשבון אינפיניטסימלי. וגם בשוק הרחב כבית השקעות, כרכב, כחברת תאורה ועוד.
האות ו?ו
האות השישית באלפבית הכנעני, נקראה על שמו של ה-"ו?ו", אמצעי לתליית בגדים וחפצים. ה-ו?ו הקדום נראה כמו מסמר גדל-מידות, כפי שמופיע בכתובות "סרביט אל ח'אדם", מהמאה ה-15 לפנה"ס, משהו מאורך שבקצהו האחד עיגול, ובקצהו השני חוד.
כזכור בעת הקדומה עדיין לא נעשה שימוש באימות קריאה, והאות "ו?ו" לא הופיעה בתוכה של מילה. בכתובות מן המאות ה-10 וה-9 לפנה"ס, ניתן לראות במילים ספורות את האות במרכזה של מילה. אחת ממילים אלו הינה "יהוה", כאשר מישע מלך מואב כובש מישראל את העיר נבו, הוא לוקח עמו את כלי הפולחן של יהוה, ככל הנראה מבית הבמות שהיה בעיר.
היוונים מאמצים את האות לזמן קצר, בשם דיגמא (digamma), ולאחר מכן האות מוסרת מן הכתב היווני. לעומת זאת הלטינית כן מאמצת את האות, אם כי בשינוי הגייה, האות מקבלת את הסימן "F" ונהגית כמו "פ?ה" רפויה.
האות ז?י?ן
שמה של האות השביעית באלף בית הכנעני היה ככל הנראה בתחילה - "ז?נ?ב", כפי שנראה בציור הקדום של האות, המתאר משהו הדומה בצורתו לזנב נטוי המונח על עמוד, מקור הציור אינו ידוע לי.
שם האות "ז?נ?ב" התקיים ככל הנראה, מתחילת המצאת הכתב הכנעני ועד למאה ה-11 לפנה"ס בקירוב. אותיות ה-"ז?נ?ב" שנשארו בכתובות עתיקות אינן מושלמות ומחוקות בחלקן, כתובות "סרביט אל ח'אדם" מסיני, מהמאה ה-15 לפנה"ס. כתובת "עזבת צרטה" מהמאה ה-12 לפנה"ס. ובספק גם כתובת האוסטרקון מ"חרבת קיאפה" המתוארכת בטעות למאה ה-10 לפנה"ס.
במאה ה-11 לפנה"ס חיפשו אומני הכתיבה דרך, על מנת להקל על איורה של האות ואותו הקטע המשופע של הזנב הוסר, והאיור החדש של האות נראה בצורת קו ישר ודק התלוי בין שמיים וארץ, וכאשר הכנעני הקדום ראה את האות בצורתה החדשה, כל שנותר לו לשנות את שם האות ולקרוא לה "ז?י?ן". המילה "ז?י?ן" כמילה, הייתה קיימת בשפה הכנענית וממנה היא עברה לשפה העברית, והייתה בשימוש עד לפני כ- 800 שנה לפחות, היות והיא מצאה את מקומה בספרו של הרמב"ם "משנה תורה" שהגיע לסיומו בעת ההיא, ומאז ככל הנראה היא נעלמה מהשפה העברית, לא ידוע מועד מדויק.
למילה "ז?י?ן" היו בשפה הכנענית שתי משמעויות הנגזרו