אשה מוכה

על קרני השחר, דואה נשמה, 

כזו עדינה, שבירה, חשה אשמה, 

את נפשה לא תדע, בבדידותה, 

את רוחה לא תשיב, בדאייתה! 

את בנה מאחור נאלצה להשאיר, 

להמלט על נפשה מבעל ממאיר, 

שביקש בגופה להכות ורוחה לשבור, 

שרצה ממנה למנוע לראות אור! 

מתלבטת בכאבה הנורא, איכה נטשה, 

מה יעלה בגורל ילדה, חששה, 

האם עליה לבנה ולביתה לחזור? 

ומה יאמר בעלה כשיראנה באזור? 

מתענה ומתחבטת בסוגיה כה קשה, 

יושבת על כסא במעון, האישה, 

בידיה את פניה הבוכיות, מכסה 

לחיות חיי כלב מוכה, מאסה!