סיפור בסדנאת כתיבה מס. 6
התאריך 3.7.1948
ביציאה מהבית כיוונתי את צעדי לעבר התחנה הקרובה . עיני היו נעוצות בנקודה לא מוגדרת על מנת להימנע מלפגוש שוב את עיניה הדומעות של אמא. ידעתי שהיא תעמוד ליד הדלת שומרת את צעדי ומתפללת שלא יאונה רע לילד שלה שהתגייס לצהל ועכשיו הוא בדרך אל המחנה . ."הרגשתי " את מבטה הנעוץ בגבי ממאנת להסכין עם עזיבתי.משום כך האצתי את הליכתי ונעלמתי בין הסימטאות הצרות של השכונה. כאן הייתי כבר מחוץ לטווח ראייתה. האוטובוס שהגיע אסף אותי מהתחנה ואני בדרך למחנה. גדר התייל שהקיפה את המחנה נועדה למנוע חדירת מחבלים . מרחוק ניתן היה לראות בעיין בלתי מזויינת את הכפרים הערביים שבמשולש. ידענו שהמלחמה בעיצומה ויכולנו לשמוע את הדי היריות וההתפוצציות. מידי פעם ניצבנו ליד הגדר שולחים מבט סקרני אל שדה הקרב שהיה לא רחוק מאיתנו. המלחמה חלפה לנגד עינינו כמו בסרט נע . דמויות רצות מעמדה לעמדה וברקע הדי יריות של תת מקלע סטן שהיה כלי הנשק העיקרי של הלוחמים באותם ימים . באומדן זהיר הערכנו שהקרב התנהל במרחק של ק'מ מהבסיס.
האימונים היו אינטנסיביים וקשים. תרגולות קרב ומשאות אל תוך הלילה. אימונים שנועדו להכין את הנערים בני ה16, 17 לצבא העתיד..
ידיעות מודיעין שהגיעו מהשטח לא בישרו טובות . את זה ראינו בפעילות החריגה שהייתה בבסיס. בשעות הצהריים כינס זאב המ.פ. את הכיתה והציב אותנו ליד הגדר המזרחית של המחנה. הוא הסביר לנו כי המחנה נמצא בפיתחה המיזרחי של המתניים הצרות של המדינה וכי הידיעות המודיעיניות אומרות שטנקים עירקיים מתקדמים לכיוון הבסיס על מנת לכבוש אותו ולהתקדם לכיוון הים במטרה לחצות את המדינה לשניים. זאב שלף מהמשאית מספר בקבוקי מולוטוב והסביר לנו כיצד להשתמש בהם. הוראתו הייתה חד משמעית. לשמור על הגיזרה שיועדה לנו ולא לאפשר לטנקים העירקיים להתקדם ועלינו לעצור אותם בכל מחיר, כאשר הוא מדגיש את המשפט "בכל מחיר". במכונית שחנתה שם היו כלי נשק נוספים, רובים איטלקיים ואנגלים ועוד מגוון נוסף של כלי נשק שהוצאו כניראה מהמוזאון. אף אחד גם לא ידע כיצד להשתמש בהם.ישבנו בעמדות 12 נערים צעירים דרוכים לקראת הטנקים העירקיים שאמורים היו לנוע לקראתנו. שלחתי מבט לצדדים. ראיתי את הנחישות שהייתה טבועה על פניהם של הנערים. ידעתי שאף טנק עירקי לא יצליח לפרוץ אל המחנה גם אם נצטרך לעצור אותם בגופנו, תרתי משמע.. כולם הבינו את הרמז שבדבריו
_1.JPG)
של זאב המ.פ. והמשמעות הייתה שלא יאפשרו לטנקים להתקדם גם אם יצטרכו לזנק יחד עם בקבוק המולוטוב על טנקי האויב. אילו היו החברים שולחים אלי מבט היו מתפלאים על בדל החיוך שהופיע על שפתותי. באותו רגע גיחכתי למחשבה כיצד הייתה אימי מגיבה אילו ידעה באיזה מצב נמצא ילד הצמר גפן שלה השוכב ברגע זה בעמדה עם בקבוק מולוטוב מוכן לזנק ולעצור בגופו טנק אויב. קשה היה לי שלא לחייך לרעיון הזה.
לקראת בוקר הוסרה הכוננות לאחר שהוברר כי הטנקים העירקים נסוגו והשאירו אחריהם את הרוגיהם כשהם קשורים בחבלים אל העמדות על מנת למנוע מהם לברוח משדה הקרב.
כך החמצתי את הקרב הראשון שלי במלחמת הקוממיות יולי 1948
האם הייתה עסוקה אולם מידי פעם שלחה מבט אל הילד הקטן שהושיבה על השידה. . הוא ישב שם למעלה רגוע , ילד בן שנה וחצי ,כשעיניו עוקבות אחר פעולותיה של האם . . עיניו הביעו פליאה כשראה את אמו משפשפת את הכבסים בשתי ידיה העדינות שזכר את מגען העדין כשנהגה ללטף את פניו מידי פעם. . הייתה זו עבודה קשה והוא ראה את אגלי הזיעה שהצטברו על מצחה.
האם העיפה מבט אל בנה . היא ידעה שהוא ישב שם למעלה על השידה ולא ינסה להתנענע או לבצע תעלול. לעיתים תהתה מה הסיבה שהילד הזה שקט ואינו משתתף בתעלולים של אחיו . היה משהוא יוצא דופן בהתנהגותו והיא יחסה זאת לאופי שונה מאחיו השובבים. כולם חשבו שהילד לא יוכל להיפטר מסינרה של אמא וחששו שיקשה עליו להתמודד ולצאת לחיים כאשר יגדל.. היום אולי היו מיחסים לו אוטיזים . אולם באותה תקופה המונח הזה עדיין לא היה ידוע.
הימים חלפו ועימם השנים. הילד גדל והפך לעלם. האמא שלחה מבט אל הנער שעמד מולה . הדברים ששמעה מהמחנך על בנה הרעיפו עליה נחת. המחנך שיבח את תבונתו של הנער ואת התנהגותו החיובית והציע מסלול לימודים שתוביל אותו לתחום ההייטק של אותה תקופה, מהנדס רדיו.. האם התמלאה גאוה. הבן שלה יהיה מהנדס רדיו..
יעקב עמד עם חברו ליד הבית החשוך כשעיניו בולשות את הכניסה .. הבית הזה היה מוכר לו. בבית הזה בילה 8 שנים בזמן ששימש בית ספר עממי. עכשיו הוא עומד להיכנס דרך השער עם חברו כשבפנים מחכים להם המפקדים שאמורים לצרף אותם לשרות ההגנה. . יעקב היה הראשון שניכנס לחדר החשוך. מנורה כוונה אל פניו על מנת שלא יוכל לזהות את שתי הדמויות שעמדו שם בחשיכה . חה.. למרות שהמנורה סינוורה את עיניו הוא הצליח לזהות את הדמות שממולו. היה זה המורה לספורט שומכר שבלט בגובה שלו. . המפקדים הורו לו להניח יד על ספר התנ'ך שהוצב על השולחן והשביעו אותו תוך שהם מציינים שמרגע זה הוא חבר בהגנה. מחשבות והרהורים רבים עברו במוחו. הוא הגיע לכאן לאחר התלבטויות רבות מאחר וידע שלא יוכל לספר לאמו על הצטרפותו לאירגון ההגנה . הוא זכר את ההערות על תלותו בסינרה של אמא והתפלא שהוא מרגיש עצמאי .נער בגיל 15.5 שיצא מסינרה של אמא. אף אחד לא ידע מה היו היציאות הליליות למפגשים עם המחלקה בהגנה. . הוא נאלץ לשקר ולומר שהיציאות הן חברתיות במסגרת אגודות ספורט.
חלפה שנה ועכשיו הנער כבר בן 16.5 . , עומד יחד עם חבריו ברחבת גן העצמאות , מאזינים להכרזתו של דוד בן גוריון ששודרה ברדיו והועברה ברמקול שהוצב במקום ובה הכריז על הקמת מדינת היהודים. . כולם נפעמים מהמעמד ומחליטים להפסיק את האימונים שניקבעו לאותו יום שישי שבו אמורים היו להתאמן בזריקת רימונים. ולדחות את האימון ליום שבת. . אולם כשהגיעו הנערים למחרת לגן העצמאות , הודיעה אסתר, מפקדת המחלקה כי מטוסים מצריים מפציצים את שדה התעופה מעבר לירקון ועליהם לרוץ לשם ולהכין עמדות. . כולם היו נרגשים. ידעו שהמלחמה החלה המלחמה על עצמאות מדינת ישראל. בריצה קלה הגיעו הנערים לשדה התעופה. לפניהם התגלה מסלול אחד וים של חולות זהובים מקיף את כל השטח הניראה לעיין. . ההוראה הייתה למלא שקי חול ולדפן את שתי העמדות שהיו שם. בזוית עיין יכלו הנערים לראות את ההרס הרב שגרמו פצצות המטוסים לשני הצריפים שהיו במקום. את תשומת הלב משכה בעיקר נעל עזובה ובתוכה הייתה מונחת כף רגל של אישה שנהרגה בהפצצה. כן ניראה שם תותח חרוך שנפגע עוד בטרם הוצב. הנערים התרוצצו בים החולות , ממלאים את שקי החול ורצים לדפן את העמדות ואז הוא הגיח. ספיטפייר מצרי כשהוא צולל ויורק אש משני מקלעים ובעת ובעונה אחת מטיל פצצה שמחטיאה את המטרה. מתוך העמדה הסמוכה נפתחת אש מכונת יריה לעבר המטוס וכולם קופצים משימחה. הספיטפייר נפגע וניראה נוחת בים החולות. גיפ שהוזנק לעברו שב ובתוכו הטייס המיצרי כשהוא רועד ומפוחד. הייתה זו טבילת האש הראשונה של הנער שהרגיש כי הפך בן לילה לגבר.
אני קונה למפרע וגם אעשה לך מוסיקה.
בקיצור - מצוין.
בברכה,
אמנון
אשריך שהיית חלק מסיפורה של המדינה בהתהוותה.
היינו ילדים שזרקו אותם למלחמה מפני שזה היה צו השעה. לזרוק זו מילה גסה אולם כך זרקו את העולים שהגיעו ישר מהאניה אל הקרב בלטרון. קרב שהיה טבח. ועל זה לא מדברים מפני שכך היו פני הדברים. לא היו מספיק חיילים