גדעון ארן - חלק 1 מתוך פרק 3 בספר "קוקיזם"
דמות הרצי"ה ומוסד "מרכז הרב" זכו בשנות השישים והשבעים לפרסום ותהילה מפתיעים, הערכתם העצמית נסקה והשפעתם על סביבתם נעשתה משמעותית ביותר. קשה שלא להסמיך תמורה רדיקלית זו לבולטות ולחשיבות הופעתו של ג?א. לפני התחוללות ג?א, ובמיוחד בטרם ניצניו בגחלת, היו הרב והישיבה נידחים ונשכחים. כזה היה מצבם בתחומם התורני, ולא כל שכן מבחינת מעמדם הציבורי. כמובן שגם הרוח הייתה שפופה. הרב היה אז מסוגר ומיואש, והישיבה עמדה בסימן דכדוך ורפיון.
במידת מה נבע הדבר גם מהתחושה שאין המשך ל"אור" שהפיץ הראי"ה. מעדויות שקדמו לראשית שנות ה-50 עולה כי עם הסתלקות הראי"ה, אבדה התקווה ונעלמה ההשראה שהייתה מקור החיוניות וההנעה. נוצר חלל; יש אומרים שעד היום לא נתמלא. את ההופעות ה"אמוניות" המאוחרות יחסית, שבמוקדן ניצבה תנועת בן הרב וחסידיו, אפשר אולי לראות כמאמצים למילוי החלל הזה.
הרצי"ה ותלמידי "מרכז" ניצבו בפני הבעיה הקלאסית של בני ויורשי דמויות היסטוריות. נאמני הראי"ה בדורנו ראו ברצי"ה את הבכיר מביניהם, אך הבן לא הגיע למדרגת אביו, הגם שביקש ללכת בעקבותיו ואף שחסידיו ניסו להציגו כיורשו. הבן עצמו הודה ואפילו התהדר בפחיתותו ביחס לאביו. כך היה בעוד האב בחיים ועוד יותר אחרי לכתו.
אלא אם אתה כותב לחוג מצומצם שזהו עולמם:רבנים,חצרותיהם,אלה אולי אינם זקוקים לבאורים כאלה.אבל למרות שאני אשת לימודים,כולל יהדות,הקטע הזה סתום בעיני.כי הוא אינו מתיחס לשאלות שציינתי.ואיתך הסליחה.אולי טעיתי בשוגג בדברי.