סיפורה של גרושה אבודה בעולם הקטן - רצח
מבחינתה החיים הם הליכה בחושך.בדרך מלאה בורות. לא רואים את הבורות ואם אין מישהו עם פנס, פשוט נופלים מבור לבור. וכך קרה לה. מה הואיל לה יופיה ומה הואילה לה חוכמתה?? כלום!
חיינו יפה, לטעמי לפחות. אנחנו יחד כבר 7 שנים. לא 7 שנים טובות ולא 7 שנים רעות. בואו נגיד 7 שנים מגמגמות, מהססות. של חיפוש. אני גדלתי בציפיה להגיע לגיל נישואין, למצוא אחת טובה שאמא שלי תאהב, תסכים, תמליץ. ולהתחתן איתה, לבנות משפחה. לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. לכאורה, לא היה החלום קשה למימוש.
מי לא מתחתן? למי אין משפחה? ומה הבעיה להביא ילדים.
היא רצתה יותר מזה. היא רצתה להגיע, לא יודע לאן?? נכון היא עשתה כמיטב יכולתה. אני מאמין. היא ניסתה לקדם את הורי. אני מאמין שהיא אהבה אותם. בדרכה המיוחדת. המשונה.קצת. הכללים שלה לא היו הכללים שלי. בשבילי לנסוע להורי או להוריה בשבת, לא היתה טירחה או הכרח המציאות. בשבילי זו היתה הדרך. ככה כולם עושים. לא? ואני רק הלכתי באותה דרך. הדרך הכבושה ברגליהם של הורי וסבי לפניהם.
היא לא.
יום אחד הגיעה משאית ולקחה אותה ואת ילדי למקום אחר.
ויום אחד אמא שלה הודיעה לי שהיא בבית חולים מבצעת הפלה. רצתי לשם. היא אמרה "זה לא שלך" כאילו ילד הפך פתאום ל"זה".
לא ידעתי שהיא כל כך מבולבלת. לא היה מאופיה לבגוד. מה קרה שיש "זה" ושנפטרים מ"זה" בדרך כל כך אלימה.
לא ידעתי שהיא נושאת את החטא כל ימי חייה. לא ידעתי שהיא נשרפת מבפנים מהחרטה הגדולה של ימיה.
היא חשבה שכיוון שאנחנו נשואים, והילד אינו שלי, אם תגדל אותו יהפוך להיות ממזר ולא יוכל להתחתן עם יהודיה. אילו מחשבות מטופשות עברו לה בראש הלא ריאלי שלה. למה לא באה לדבר איתי. למה לא סיפרה לי שהיא כל כך מבולבלת שאינה יודעת מה לעשות? ואיך זה שקיבלה עצה כל כך גרועה דווקא מאמא שלה.
תרגישי נהדר אחרי כן. חברה שלי הפילה והיא הרגישה נהדר אחרי כן. אחלה עצה.
לא היא לא מרגישה אחלה. היא לא הרגישה אחלה ולעולם לא תרגיש אחלה. הבעיה לא נפטרה. היא כל העת חושבת על התינוקת או התינוק הג'ינג'י/ת שנעלם לתהומות הנשיה, לבלי שוב. אביו היה ג'ינג'י ולכן נותר ה"זה" אדמוני, בדמיונה.
הג'ינג'י/ת אמור/ה להיות בן/ת 42 בדיוק בימים אלה. והיא ממשיכה להישרף על מוקד החרטות. אין יום, איום. יום שאינה נושאת עיניה לשמיים ומבקשת סליחה. למה? למה עשיתי? מה היה יותר חשוב מנשמה טהורה שלא עשתה רע לאיש? למה לא הלכה לשאול אותי? למה לא באה לאמא שלי? במקום לאמא שלה. ואולי בנוסף לאמא שלה? למה לא התייעצה עם מישהו חכם? למה הלכה בפיתולי הדרך, אבודה, מבולבלת? ולמה הרופאים בוועדה החזיקו אצבע כל כך קלה על דוושת המעצור. כן. העובר לא של בעלך? יללה, הפלה.
אני לא מצליח להגיע אליה עם שום דבר. היא ממשיכה להיות אבודה. היא ממשיכה למשוך את הצער. החלומות ממשיכים לבעת אותה. היא היתה גרושה יפהפיה. מוצלחת, זוהרת. ונשמה אבודה. האם לא היה כדאי להישאר איתי וללדת את הג'ינג'/ת הזו/ה? אני לא הייתי מוחה. הכל עדיף על רצח.
פעם בלשון זכר ופעם נקבה.
רווח מסוים היה עוזר אולי.
ואז בהמשך סיפור אחר.
נראה לי חומר למספר סיפורים.
שבקלות מתחברות לגויים.
למרות נישואיה האישה מתחברת לגוי,
ובוגדת בבעלה במקרה זה.
האם להפטר מהבעיה ולעשות הפלה.
הלהצטרף לגוי.
ואותה אישה - נשרפת בגיהנום של נפשה התוהה. נכון אילו היתה פונה לאמו ולא לאמה...
אינני בקיאה ככ בהלכה עד כדי להסבירה. המעט שאני יודעת אומר שילד שנולד לאשה מגבר אחר שאינו בעלה בעודה נשואה לראשון, הינו ממזר. לו היתה האשה קודם מתגרשת ואחכ נכנסת להריון, אין הילוד ממזר והוא יכול להינשא כדת משה וישראל.
אכן יש מקרים בהם קשה להפריד רגשות מהיגיון.
לא נראה לי שניתן לפתור בעיה על כוס קפה. מדובר במשהו בן מעל 40 שנים.
אלפי ממזרים חיים היום כי כבר לא מקפידים ככ על חוקי היהדות יחד עם כל שאר המתירנויות, יש אף עיגולי גדרי ההלכה בנושא המדובר. אם נכון לנהוג כך אם לאו, נושא אחר.
כן. התרשמתי שאותה אשה נשרפת באש הגיהינום הפרטי שלה. והעובדה שהמתירנות חוגגת מוסיפה פחם ונפט לבעיה. הגרושה אינה מסוגלת לשכוח את החלטתה הגורלית שהיתה לשיטתה מיותרת מכל בחינה שהיא. לו ידעה שבעלה באותה עת היה מסוגל לקבל את הבגידה ולגדל את הילד, יתכן ולא היתה עושה את הטעות. כפי שקראת, הוא היה מוכן. היא לא ידעה. וכך אף אימו.
לכל מטבע יש 2 פנים. כל אחד רואה משהו אחר ודברים אחרים חשובים לו.
הבעל שסיפר את הסיפור מצטער אף הוא מאד על הענין.
בדיעבד, לו היתה מתייעצת עם עוד אנשים ולא רצה לועדה לאחר שיחה אחת, היה המצב שונה. את יודעת מה אומרים על חלב שנשפך.
נכון יש נשים רבות שאינן יכולות להרות ועוברות 7 מדורי גיהינום כדי להרות. אך אשה זו כן רצתה את הילד. היא פשוט לא רצתה להוליך את התינוק שלה בדרך ללא מוצא. הוא יגדל ולא יוכל להתחתן. לשיטתה, בשעתו, היא חשבה שאין לה מוצא. היא רצתה את הילד. היא לא רצתה שיסבול. כמה שנשמע טיפשי ולא הגיוני בימינו, כך היה במציאות של אותם ימים לפני 42 שנים.