אהבה בגיל תשעים+ / יעל כרמי

גבר בן 95, אביו של ע. (בן זוגה של יעל), החליט לנסוע לאחל יום הולדת שמח לבת זוגו שחגגה 91 שנים. לא מדובר בעניין של מה בכך, הוא מתגורר במוסד סיעודי בצפון והיא בתל אביב. שעתיים וחצי נסיעה בשביל אהבה. כך היא מתארת את החוויה הבלתי נשכחת:

"הכל התגמד. הקושי להיכנס לאוטו, המאמץ להרים רגל אחת ואחר כך עוד אחת על השרפרף הקטן שהבאנו, מציאת התנוחה הנכונה לישיבה, טיפוס שלוש מדרגות, העמידה במעלית הצרה שכסא גלגלים יכול להכנס אליה מקופל, כשהוא נשען בגופו על המראה, ובכף ידו על כתפה של המטפלת הפיליפינית, כל מכאובי הגוף והנפש הצטמקו לנקודה קטנה ולא חשובה, לרגע הזה, בו אביבה עמדה באמצע הסלון הגדול, נשענת על מקל, חגיגית, בתסרוקת מספרה, מטפחת נאה לצווארה והוא הושיט אליה את ידיו. ממרחקים.

ממרחק החודש וחצי האחרון בו ראו לאחרונה זה את זה, ממרחק המלחמה הזו שעברה על כולנו בקיץ הזה. מעבר לעלבון הגוף ובגידתו הוא הושיט אליה את ידיו, ומתוך כסא הגלגלים אל המקל שהיא נשענה עליו.
בן 95, בת 91. 

והיא התקרבה אליו, לאט, והוא הניח את ראשו בחיקה, והיא הניחה עליו את ראשה.

את מצלמת? שאל ע., ומבעד למסך הדמעות צילמתי וצילמתי וצילמתי.

צלצול בדלת מדי פעם, קטע את השיחה ביניהם, כשהגיע שליח ועוד אחד, נושא בידו זר פרחים.
"לא חסר לי כלום", הוא אמר לה, "מטפלים בי יפה, ויש להם איזה מנהג להביא לי מרק. כולם מביאים לי מרק".
אחר כך ישבנו ליד השולחן וטעמנו מהדברים המתוקים שחיכו לנו.
"עשית מאמץ גדול", היא אמרה לו, "אתה עייף?"
"לא חשוב", הוא אמר לה, "באתי לברך אותך. אני אבוא שוב",
והיא ניסתה להתכופף אליו, כדי לנשק, והוא ניסה להתרומם אליה, כדי לקבל את הנשיקה, ומשלא הצליחו, הוא חיווה תנועה בידו שאומרת, זה מה יש, וגם זה בסדר, והיא נשענה על מקלה ונישקה את ראשו.

גלגלתי בזהירות את כיסא הגלגלים עד שהגענו לחדרו שהיה חשוך וקריר. מאחד החדרים נשמע קולה הגבוה של הטלוויזיה. במטבח כבר החלו בהכנות לארוחת הערב.
"אבא", אמר לו, ע. "אתה רוצה לעבור למיטה?"
"עוד מעט" אמר לו, כאילו אמר תן לי עוד רגע, להחזיק בקצה קצהו של היום הזה, בחיבוק, במגע היד הרועדת על זרועו, במיטה בה שכב רק לכמה רגעים כדי לאגור כוח לנסיעה חזרה לקיבוץ, בחיים האלה שהיו לי בהם הייתי אחר, בהם לא נזקקתי לעזרה, לקום, לשבת, לשכב, להתרחץ, בהם ידעתי מה אני אוהב לאכול, ומכל הדברים הקטנים והגדולים שגרמו לי לחמדה גדולה.

כשקמתי ממנוחת הצהריים, אל חיי החדשים, בביתנו בקיבוץ, שאנו צובעים עכשיו את קירותיו בלבן ואפילו החלון הגדול בסלון נראה דרכם בהיר ושקוף יותר, דפדפתי שוב בין התמונות שצילמתי היום, וחשבתי על ע., שחיבק אותי קודם לכן במטבח, ואמר לי, "כשתהיי בת 91, גם אני אבוא אלייך עם פרחים"."

תודה ליעל כרמי ששיתפה וריגשה אותנו!

שכולנו נזכה לאהבה כזאת- חג אהבה שמח

מערכת מוטק'ה