הרופא הראשון שלה היה פדופיל. מזל שרק בעינים

היא היתה רזה ושדופה כמקל. היה לה שירשור בבטן. מן תולעת שמתמקמת במעיים ואוכלת כל חלקה טובה. בימים ההם לא היו מערכות סינון למים ואף ההיגיינה לא-היתה-מי-יודע-מה. כשהגיעה לגיל 14 ועדיין לא היה לה מחזור, אמא שלה לקחה אתה לרופא. לא למרפאה ליד הבית. לא. חס וחלילה. אסור היה שמישהו ידע שיש אולי בעיה. הן נסעו לעיר הגדולה באוטובוס שעה שלימה. ואחר כך בעוד אוטובוס "פנימי". המרפאה שכנה בשכונה יוקרתית. בסודיות הראויה לשכונה שהיתה ברמתן, איש לא ימצא אותן.

הזיכרון שלה מאותו סיפור חשוך הינו שהיא עומדת בחדר חצי חשוך. לבושה רק במכנסיים ארוכים. ללא חולצה ללא גופיה. חזיה עדיין לא היתה. רזה מאד. שדופה, אמרנו. הרופא סב השיער עומד לידה, מזריק לוריד בזרוע השמאלית, קאלציום. כך אמר. קאלציום היה המענה שלו לרזון של הילדה. הנערה. האמא לא היתה בחדר. הילדה התביישה להוריד את החולצה והגופיה בנוכחות אמה. מה שלא עלה בדעתה לשאול זה למה עליה להסיר את החולצה והגופיה ולעמוד עירומה בחצי גוף עליון, כדי לקבל זריקה בוריד?? לאחר קבלת הזריקה. היא זוכרת, הרופא שואל "חם לך שם למטה?" "כן" היא אומרת. "זה סימן שהחומר התערבב עם הדם שלך".

"הטכס" חזר על עצמו פעמים רבות. פעם בחודש נסעה הילדה הרזה עם אמה לעור הגדולה. הורידה חולצה וגופיה וקיבלה את הזריקה המבריאה.

איזה מזל שהוא רק הסתכל. עד היום, עשרות רבות של שנים לאחר מעשה, היא זוכרת איך נראה אותו רופא. את פניו, את גובהו, את שערו ואת קולו.

לימים, אם הינכם סקרנים לדעת, היא קיבלה מרשם לשמן קיק כדי להיפטר מאותו שירשור. אוכלים גרעינים בכמות גדולה "כדי להרגיז את התולעת". לאחר מכן שותים בקבוקון שמן קיק. ולמחרת השירשור יוצא מהמעי. כיוון שהיו לו כריות מציצה, בדומה לדיונון, לפעמים השירשור אמנם יצא, אך ראשו נשאר דבוק למעי. ורק לאחר נסיונות אחדים במירווחים של שבועיים, לאחר שאף הראש יצא, הצליחה להיפטר ממנו. ואז כל השאר הסתדר.

עברו שנים רבות.

במלחמת המפרץ הראשונה, היתה החנות שלה, כמו חנויות רבות אחרות, מדבר ושממה. עמדה לה קולקציה מפוארת תוצרת חוץ על הקולבים, אך איש לא נכנס.

יום הולך וים בא. היא פיטרה את המוכרות.

היא לוותה בבנק.

והיא פנתה לשוק האפור.

כיוון שהיתה אופטימית ללא תקנה, היתה בטוחה שמדובר בשבוע שבועיים לכל היותר. היא לא חששה. היא היתה בטוחה שהינה שולטת במצב.

היא לא שלטה.

המלחמה נמשכה ונמשכה והיובש שרר ושרר.

פעם בשבוע הגיע המלווה בריבית קצוצה לקבל את הסכום שקבעו. בתחילה היא נתנה לו בדחילו ורחימו מה שהיה בקופה וקיוותה לטוב. לאחר כמה שבועות, היא אינה זוכרת בדיוק את הפרטים. היא אמרה לו שאין לה מה לתת לו.

היה לו פתרון זמני, לדחייה זמנית של מועד התשלום. הפתרון היה נסיעה לבית ישן  מאחורי בלומפילד, לעלות לקומה שלישית על סולם רב שלבי מעץ, להיכנס לכוך מאחורי הדלת להרים את החצאית ו..

היא הרגישה שאשה אחרת עושה את המעשה. לא . זו אינה היא. העדינה,. המיוחדת, בעלת החנות הכי נחשבת בעיר. לא היתה תצוגת אופנה שלא הוזמנה אליה. היא התחכחה בכל המי ומי בעיר ובמחוז. ותראו מה עלה בגורלה. להרים את החצאית כדי שאיזה מאפיונר חייתי יבצע בה דחיית תשלום.

סוף טוב לא היה שם.

פעם התחמקה בתואנה שהיא במחזור. הוא עשה מה שעשה בין ירכיה. 

לבסוף ברחה באישון לילה. שכרה מישהו שיעמוד במקומה בחנות. ולאחר זמן מה מכרה לו את כל זכויותיה. 

היא השאירה בידי הבריון את כל הבטחונות שעלו בהרבה על החוב. מרוב יאושה לא הצליחה לחשוב. הראש פשוט לא עבד. התייבש יחד עם העסקים..

"כפרה" היא אומרת. "זה רק כסף". פניה נפוחות מדמעות. כל הרימייל נמרח על ידיה ולחייה. נחיריה האדומים רוטטים,  נסיכה עלק. "לעולם" היא אומרת לא תשכח את הבושה. "אמנם איש לא ידע ואף היום איש לא יודע. אך אני יודעת ואני לא אשכח. לעולם. כל כך פחדתי", היא אומרת "שלא עלה בדעתי בכלל לסרב. להגיד לו לא! לחפש מוצא אחר. לסגור את החנות. להשאיר לו את הבטחונות וללכת. למה? למה עשיתי את זה?"

לפעמים, היא רוצה ללכת לחפש אותו שם ולסגור איתו חשבון. לתקוע לו אולר בבטן.

במקום זה היא באה אלי.

או שאנחנו מדברים יותר מדי. מדברים שטויות, מקשקשים, מפטפטים, מרכלים. מוציאים לשון הרע. רבים. מקללים..

או שאנחנו שותקים, כשצריך לדבר.. להגיד לא! לא! אני לא רוצה! לא רוצה!

איננו יודעים כיצד להשתמש בכלי הזה שיש לנו. הפה.

 או שמא זה הראש?