עוד מעט ראש השנה

 עוד מעט ראש השנה ואני לא מוותרת על זכותי להצטופף עם מליון קונים בשופרסל דיל ולמלא עגלה בגודל טנדר בכל המצרכים שלא צריכים. את הדגים אני אקנה בשוק. מאז שג'ורג' סגר את חנות הדגים המסריחה שלו, נותר לי רק השוק רק בשוק יש את בריכות הקרפיונים ואת התענוג לדוג אותם בעצמי.

 אני אקנה אותם אצל המוכר החביב עלי שלא הרים אפילו גבה כאשר שאלתי אותו בפעם הראשונה נכנסתי אליו, "הדגים טריים"? כשאני מצביעה על הקרפיונים ששוחים במיכל.

במיכל אחד שוחים קרפיונים חפים מפשע ומצפים לארוחות החג כשיקריבו אותם כקורבן לשולחן החג ובמיכל השני שוחים מושטים טריים ומצפים להיות חריימה חריף וחגיגי. המוכר הרוסי מחייך אלי כל פעם חיוך מסנוור בזהב ותמיד מוכר לי בלי תור.

כבת מזל דגים אני נורא אוהבת דגים ולא משנה באיזה מצב צבירה. מצידי הם יכולים להיות קפואים כמו הסלמון שתמיד מחייך אלי מתוך הפריזר של הסופרמרקט או מקופסאות כמו טונה או דגים חיים שפבל הרוסי מרשה לי לדוג.

 העוללית שלי שגם היא בת מזל דגים מעדיפה רק דגים עם ראש בצלחת שלה, כדי להזדעזע בחלחלה כאשר אני מגישה לה את הדג האפוי או המטוגן עם הראש ולהכריז בחדווה "אימא תורידי לו את הראש, הוא מסתכל עלי" ואז כאשר אני באבחת סכין אחת מורידה לדג בצלחת שלה את הראש, היא צוחקת צחוק פרוע ומכריזה כי היא לא אוכלת דגים בלי ראש. אז אני לוקחת לה את הצלחת עם הדג ערוף הראש ומגישה לה צלחת עם שניצל.

 לפני כמה שנים, קניתי דגים חיים בשוק, החלטתי להכין גפילטע פיש מיוחד במינו. משעמם לי להכין כמו במתכון הפולני. לקחתי שני דגים, הוצאתי את התוכן מהעור, טחנתי בלי העצמות, תיבלתי בכל התבלינים כמו במתכון, אבל בשביל הפיקנטיות והעניין הוספתי גם כוסברה וכמון. מילאתי את העורות השלמים במסה המתובלת, בישלתי, הוצאתי את הדגים שלמים מהסיר והברשתי בג´ל שקוף. הם נראו כמו אמיתיים. לתוך הפה שלהם תחבתי גזר והנחתי אותם בתנוחה מגרה על המגש.

 כשהגשתי אותם לשולחן, נשמעו קולות מזועזעים. בעלי תבע בתוקף שאוציא להם את העיניים, הוא לא מסוגל לאכול כשדג מסתכל עליו. אמרתי לו שזה דג מת, הוא לא השתכנע. אחר-כך יפת הנפש הגדולה תבעה שאוריד לדגים את הראש. מחיתי, טענתי שהראש הוא סימלי, שנהיה לראש ולא לזנב, היא טענה כי לא מפריע לה להיות לזנב, רק שאוריד להם את הראש.

 הורדתי את הראש וחתכתי פרוסות נדיבות של דג לכל אורח. כדי שלא יישאר, גם ככה לא היה מקום במקרר. האורחים התחילו לאכול מהדג. היו קולות של התפעלות כמה הדג טעים. אחר-כך כמובן שהגיעה השאלה במה תיבלתי אותו, בגאווה הודעתי כי תיבלתי את הגפילטע פיש בכוסברה וקצת כמון.

המזלגות הונחו ליד הצלחות. מבט מזועזע עלה על פני כל האורחים. כל אלה ששבחו מקודם ואמרו שזה טעים הניחו את כלי האוכל והשאירו את הדגים על הצלחת. סילקתי את הצלחות. הדג המקורי שלי מצא מקום של כבוד בפח. מאז לא אוכלים אצלנו גפילטע פיש.

 באותה ארוחה היה גם הקטע עם העופיונים הממולאים. קניתי אותם בסופר. הם היו כאלה חמודים, קטנטנים מזמינים מילוי חגיגי והגשה מפוארת. את הקניות בסופר ערכתי עם יפת הנפש שהיא גם במקרה ילדתי הבכורה וגם התעקשה לבוא איתי לקניות. ברגע שראיתי את העופיונים מונחים שם בפריזר הגדול של הסופר התאהבתי בהם ממבט ראשון. התחלתי להעביר אותם לעגלה שלי. אחרי שהעברתי בערך חמישה, תפסה יפת הנפש מה אני עושה.

 "את לא קונה את העופיונים האלה, נכון?" עיניה היו מזועזעות וקולה עדיין שקט.

 "מה נראה לך? שאני משתעשעת במילוי עגלה?" שאלתי אותה תמהה על הזעזוע שלה.

 "מה את מתכוונת לעשות איתם?" היא עדיין הייתה שקטה ועויינת.

 "למלא אותם, לבשל אותם ולהגיש אותם" הסברתי לה כמו למפגרת (כאילו מה עושים עם עופיונים קפואים?)

 "את לא תעשי את זה לאפרוחים המסכנים!!!"

 "למה לא? בשביל זה הם כאן"

 "את אישה אכזרית, אין לך לב" הקול שלה עלה באוקטבה.

 "די תפסיקי" ביקשתי ממנה "כולם מסתכלים"

 "את אישה רעה" היא התחילה לצעוק "את אכזרית, מה עשו לך האפרוחים המסכנים? תחזירי אותם מיד לפריזר" כשהיא רואה קהל, היא לא יכולה להתאפק. היא חייבת למשוך כמה שיותר צומי. האישה מהמעדניה מול הפריזר הסתכלה בנו בעניין, הקהל שהיה לחוץ לגמור את הקניות פתאום מצא זמן לנוח כמה דקות נוכח המחזה והזותי כמו קיבלה זריקת מרץ, התחילה להשתולל ולהחזיר את העופיונים מהעגלה לפריזר.

 "תפסיקי את ההצגה הטיפשית" ביקשתי ממנה בשקט כשאני מחזירה מהפריזר לעגלה.

 "את לא תקני אותם. אני יעשה לך בושות אם תתעקשי לקנות אותם"

 היא סיימה להחזיר את כל העופיונים לפריזר ואני התחלתי להחזיר אותם לעגלה. הקהל עמד והביט. הרוסיה מהמעדניה הייתה מרותקת. יפת הנפש בדקה שיש לה מספיק צופים פנתה אליהם והצהירה: "זאת לא אימא שלי. זאת חולת נפש. נתנו לי אותה רק לחג. היא לא שפויה. ראיתם מה היא רוצה לבשל? אפרוחים. אפרוחים. אפרוחים קטנים ותמימים שלא עשו לה שום דבר. היא משוגעת ואין לה לב"

 הקהל גיחך וההיא מהמעדנייה צחקה צחוק רוסי פרוע. אני סיימתי להעביר מהפריזר לעגלה את כל כמות העופיונים ויפת הנפש החזירה אותם בחזרה לפריזר. וויתרתי לה. הקהל היה מאוכזב כאשר העופיון האחרון צנח בחזרה לפריזר ואני הרמתי את הראש בשרידי הגאווה וכבוד שנותרו בי והמשכתי את הקניות.

 למחרת נסעתי לבד לסופר וקניתי את כל העופיונים שהייתי צריכה.

מלאתי אותם באורז פיקנטי ובישלתי אותם ברוטב עגבניות, הם יצאו מושלמים, כשהגשתי אותם לשולחן, גילתה יפת הנפש כי בכל זאת קניתי אותם והצהירה כי היא לא תאכל את העופיונים המסכנים. העוללית פרצה בבכי וכעסה עלי, היא שאלה בצער איך היה לי לב לבשל את האפרוחים החמודים במקום להחזיר אותם לאימא שלהם. טענותיי כי קניתי אותם קפואים, בכלל לא עזרו, העופיונים נשארו שלמים על המגש ולאף אחד לא היה לב לאכול אותם. שתי היצורות הוציאו את החשק והתיאבון לכל האורחים.

 שנה אחרי התקרית הכנתי חזה עוף ממולא בפטריות, אין לזה עיניים, זה לא נראה כמו אפרוח ואם אני מכסה את זה במספיק רוטב אז גם לא רואים כי יש לזה צורה של עוף. אני ממש לא יודעת מה מסמל העוף בארוחת החג, אבל נהוג להכינו ומסורת זאת מסורת.

 לקינוח החלטתי להגיש עוגת דבש. ההתלבטויות היו האם להכין את עוגת הדבש או לקנות אותה מוכנה? הצד המעשי שבי גובר על הצד הרגיש כשאני נזכרת כמה טרחה כרוכה באפיית עוגת דבש, העוגה נשארת לרוב שלמה ועוברת הסבה לכדורי שוקולד שגוררים טענות תוך כדי אכילתם בנוסח: "למה הכנת כדורי שוקולד?, את יודעת שזה משמין", ככה זה אוכלים ובוכים.

 אז אז החלטתי לקנות את המוכנה, כולם אהבו אותה ואפילו ביקשו את המתכון. נתתי.

 אז זהו. כבר עשיתי את הניקיון לכבוד החג, את הווילונות כיבסתי ותליתי תוך כדי בניית מבנים מכסאות ושרפרפים אחד על השני, כשאני מסתכנת בנפילה אפשרית מהקומה השישית והעוללית כל פעם מבררת, האם היא מקבלת את הדירה ואת הכסף לעצמה או שתצטרך להתחלק עם אחותה? ואני מבטיחה לה כי זה לא יקרה כל-כך מהר, יש לי לפחות איזה ארבעים שנים נוספות להציק לה.

 גם השנה למרות הכל אני לא מוותרת על הזכות והכייף להתחכך במיליון אנשים בסופר, לעמוד בתור אינסופי, רק כדי להגיע הביתה ולגלות כי את רוב המצרכים יכולתי לקנות במכולת למטה ואת השאר אני ממש לא צריכה.

 חג שמח לכולם.