כשהלב הוא צייד בודד / הסיפור על " אשת השלד&qu

הסיפור

היא עשתה משהו שעורר את זעמה של אביה. אף איש לא ידע או זכר מה היא עשתה.

אך אביה גרר אותה אל הסלעים והשליכה אל הים. שם אכלו הדגים ת בשרה. היא שכבה מתחת למים ,השלד שלה התהפך שוב ושוב בזרם.( כנראה שרוחה לא עזבה אותה).

יום אחדבא דייג שלא ידע שהדייגים המקומיים התרחקו מהמפרץ בטענה שהוא רדוף רוחות..הטא הטיל את חכתו אל המים העמוקים והקרס העלה את השלד של האישה.

אם הגעתם עד כאן אז הנה ההמשך.איך לדעתכם הגיב הדייג כשראה שבקום דג העלתה חכתו שלד של אישה?

הוא צרח הואאאאאאאאאאא וניסה לשחרר את אשת השלה מחכתו.

חתר בפאניקה אל החוף וברח אל האיגלו שלו ונפל באפיסת כוחות על ריצפת השלג.וחשב שהוא מוגן.

אך, כשהדליק את מנורת השמן ראה אותה את אשת השלד מונחת בערימה על הריצפה. הוא לא שם לב שהיא הייתה עדיין לכודה בחכתו ולא השתחררה ורצה אחריו מבלי שהרגיש עד שהגיע איתו לביקתה.

המצב שלה היה יותר גרוע מגרוע,  עקב אחת הייתה על כתפה,ברך אחת בין צלעותיה והרגל השניה מעל מרפקה. בקיצור סמטוכה.

וכאן מתחיל בסיפורהחלק שבו מופיעה החמלה שעוד תהפוך מעבר לנסיבות לסיפור אהבה.

לימים,לא ידע אם זה היה אולי אור האש שריכך את דמותה. ואולי הייתה זו בדידותו. אבל טוב לב חדר לנישמתו. ולאט ,לאט שלח את ידיו  ובמילים  הרכות שבהן מדברת אם לילדיה ,החל להתיר אותה מסבך החכה.

והוא עבד עוד ועוד לתוך הלילה עד שעצמותיה של "אשת השלד"היו ערוכות כפי שעצמות בן אדם אמורות להיות.

הוא  עטף אותה בפרוות שחיממו אותה.הוא הביט בה. והיא בתוך הפרוות לא העזה להוציא הגה. פחדה שהצייד עלול להשליך אותה החוצה אל הצוקים ושוב תתרסק אל הסלעים שבמים.

האיש היה מת מעייפות והתנמנם מתחת לפרווה שהייתה מצעו,ובמהרה שקע בחלומות.

ואתם יודעים, כותבת אסתז, לפעמים כשציידים ישנים נמלטת דמעה מעיני החולם.איננו יכולים לדעת איזה מין חלום גורם לכך,אבל אנו יודעים שזה חלום של עצב וערגה.

זה מה שקרה לאיש.

"אשת השלד" ראתה את הדימעה זוהרת באור האש ולפתע נתקפה צמא נורא.

היא הזדחלה אל הגבר הישן וקירבה את פיה אל הדימעה שלו והדמעה הייתה כמו נהר. והיא שתתה עד שרוותה את צמאונה בן השנים.

ובעודה שוכבת לצד הגבר הישן,תחבה את ידה אל ליבו שהיה כתוף אדיר ,בתיישבה ותופפה עליו.

והחלהלשיר בקול:, בשר, בשר בשר בשר

וכששרה העלה גופה בשר. היא שרה לשיער, לעיניים טובות,לידיים נשיות ושמנמנות.היא שרה את החריץ שבין רגליה ושדיים ארוכים דייםכדי להתעטף בם ולהתחמם . וכל הדברים שזקוקה אישה.

וכשסיימה, שרה עד שבגדי האיש הישן ירדו מעליו . והזדחלה אל יצועו עור אל עור.

וכך, התעוררו שניהם ,כרורים זה בזו , סבוכים מלילם יחד.

אבל כעת, כרוכים באופןאחר , וב ובר קיימא. 

האנשים שאינם זוכרים מה הביא עליה את אסונה הראשון,אומרים שהיא והדייג הלכו הרחק משם וכי היצורים שהכירה מתחת למים דאגו שהשניים לעולם לא ידעו מחסור. האנשים האלה אומרים שזה נכון. וזה כל מה שהם יודעים.

הערה שלי: הבאתי את סיפור כמעט בשלמותו. ובמילים בו הוא נכתב.

הסיפור הזה הוא סיפור מכונן בשבילי ואני שבה לקרוא אותו שוב ושוב כמו לגבי עוד סיפורים והערותיה של אסתז לגבי הסיפורים שהביאה . בשבילי זה לא סתם סיפור

והספר לגבי הוא ספר לימוד לחיים.