שעה מוקדמת.

 בוקר יום שבת.
שמים חוורים. הס, שקט מסביב. ציוץ הציפורים לא נשמע. ישנם רגעים שהצפורים קשובות לשקט, כי הוא מבשר דבר שרק הן יודעות את פישרו. הן מצייתות לשקט, ולא מפרות את הדממה - דממה מוחשית, צליליה חרישיים כאנקה רחוקה. הדה נשמע, אך לא מתקרבת. דממה מוזרה בצריחתה האילמת, מתרחשת, הומה ברגעים מסויימים מאוד.
הוא יושב תחת שמים פתוחים, מקום בו הוא רגיל לשבת.
בתוך השקט המיוחד הזה, יכול הוא לשמוע את הלמות לבו. לחוש בקיום הלהבה הקטנה שבפנים, כמעט יכול לגעת בה.
"מה זה קשור?" חשב. "התחושה הזו שצומחת בלאט בקרבו. במה היא קשורה ליום הזה? לשקט הזה?" תהה.
הבהוב הלהבה מרצד כריפרוף כנפי פרפר ביום היוולדו, או באחרון יומו עלי אדמות...
יושב הוזה, לומד להכיר את סימניה של הלהבה המהבהבת בתוכו. כשאורה מתעמעם, החושך גובר בפנים. וכשהיא נוסקת מעלה, אורה מאיר להראות לו פעמי תמורות באופק, קרבות ובאות.
"ולמה תחושת המחנק שהוא מרגיש פתאום, בגרון?"
עודו תוהה להרגשה הזו, וזיק מחשבה בהירה חמקנית, נלכדת בתפיסתו השכלית, אומרת: "המחנק בא ממנה, מהלהבה שבפנים. כשהיא חשופה ולא מוגנת, אורה מתעמעם, צונח אל מול הרוחות הזרות המאיימות בנשיפתן החזקה לכבותה! 
"אהה", לחשו שפתיו, קולט את המסר: "להבת חיי הקטנה, היא עמי באשר אני הולך"י, להאיר את דרכי! רוצה אני, בטוהר ידיי לגונן עליך מפני הרוחות הזרות המאיימות, רוצה אני"...

בוקר יום שבת. שמים כבר לא חיוורים. זקף האיש גוו. דימה לראות פני השמים מסתכלים עליו, אם יעמוד הוא בהבטחתו לגונן על הלהבה הקטנה המרצדת בתוכו? 
בוקר יום שבת. בין ענפי האילנות ציוצי הציפורים שוב נשמע...