אחוות לוחמים
מהו הדבק המחבר את אחוות הלוחמים, חושבת על זה לא פעם, מנסה להיכנס לנעליהם, לנשים קשה להבין זאת, מעט נשים היו בקו הראשון של הלחימה.
דברתי עם כמה מהם, אכלנו מאותה קופסת שימורים, שיתפנו האחד את השני בפרטים האינטימיים. התמודדנו יחד בפחד מן הפציעה והמוות. יחד ניסינו לשרוד בתוך תופת גיהנומית זו.
למדנו להכיר האחד את השני בתוך הקרב ובהפסקה בין הקרבות.
היו הורדות ידיים, היו בדיחות מקאבריות וצחוקים צרודים מילים גסות וכמיהה לגוף רך של אשה, היו מכתבים מהבית, מהאם מהרעיה או מהאהובה.
הכל נראה כל כך סוריאליסטי ורחוק, דמעה אחת מרטיבה מכתב מקומט.
אחרי שנים רבות כל כך, אינן יכולות למוש מפנינו התמונות. הדם והזיעה העשן המיתמר, הזחילה עד לאפיסת כוחות, זעקת הפצועים חרחור הגוססים, תופת האש וריח הגוויות החרוכות.
מצטטת האמונה באל היתה רחוקה ממני, אף פעם כמעט לא הלכתי לתפילה, ולא התעמקתי ביסודות האמונה. במצבים של תוהו ובוהו ואי וודאות האם אי פעם תחזור אל חייך הקודמים, שם התחברתי לאלוהים היה לי קמע שליווה אותי כל הדרך התפללתי מספר פעמים ביום. נזכר אני בכל אותם בחורים חסונים, חזקים ושריריים אשר הרימו על גבם את הפצועים והחבולים, אלו שחשבת שהם בני נצח וחומה בפני המוות, אלו נקטפו בדמי ימיהם.