אוגדת ה"פספוסים"

"הלו,לירן ?"

"הלו, אבא !" סח לי בני בטלפון.

"מה אתה עושה כל כך רחוק".

למה פה אינך איתנו,

שנרגיז את אימא שנינו -

ואחר כך,שוב נוכל לצחוק !"

"שמע, לירנצ'יק". כך עניתי לו מהר.

"יש כאן תור גדול של אנשים.

לא אוכל הרבה לומר, כי

גם משולם ויצחקי

לדבר בטלפון דורשים".

"הלו, אבא -

אבא,אל נא תתבייש.

גם אתה פוחד קצת.זה נכון ?

כשבא פגז,אתה שומע -

קפוץ ואל תתמהמה !

בשוחה תרגיש כבר בטחון."

"הלו, "צוצו" ? שמע.זה אבא מדבר.

הם כבר לא יגעו באף אחד.

נגרש אותם,חיי צה"ל.

הלאה - צעד אחר שעל,

כך כולנו שוב כבר לא נפחד !"

"הלו,אבא.פה אצלנו כבר שקט.

שנבוא אליכם,לעזרה ?

לנו יש אוגדת פספוסים,

עם רוגטקות ועם בוסים –

לפקודה עומדים כאן בשורה !"