ננטשה

כשעברתי להתגורר בכפר סבא, ניגשתי לאגודת עזר מציון וביקשתי לסייע לקהילה. ביקשתי לטפל במשפחה הזקוקה לסיוע עם ילדים, בהכנת ארוחות..

הופניתי למשפחה. אשה צעירה, אמא שלה-סבתא, 2 ילדים קטנים בגילאי 4 ו7.

המטלות שלי היו פשוטות וקלות. לכאורה. להגיע לפנות ערב, להכין ארוחת ערב, לרחוץ במקלחות את הילדים ולהשכיבם לישון. לעיתים היה צורך לסייע לאמא הצעירה..

לכאורה, פשוט. די פשוט. לא ככ קשה..

למעשה, סיוט עלי אדמות.

הסבתא היתה כבת 70 לוקה באלפנטיזיס.

לסבתא היתה ספריית בישול שלא היתה מביישת אף את גדולי ספריות ישראל. ארון ענק עם כל ספרי הבישול שיצאו לאור בישראל עד אותה שנה. 1995.

בתוך חדרה היה כלוב גדול, 3X3 מ"ר, רשת ובתוכו תוכי מדבר.

ועוד היה בחדרה חתול בן 16!!

הסבתא היתה רחומה לבעלי חיים ואשה נעימה עד מאד. בכל ערב מצאתיה עומדת במטבח עם הליכון ומבשלת. היא לא וויתרה על זכותה לבשל לנכדיה ארוחת ערב, למרות הסיוע שהגיע מעזר מציון, אני.

הבית היה מטופח ונקי.

הילדים התקשו להירדם. היה עלי לשבת לידם, לאחר הרחצה וארוחת הערב, לפעמים שעה, עד שנרדמו. הקראתי סיפורים, שרתי שירי ערש. ללא אור, עם אור. עם אור קטן. עם מאוורר. ללא מאוורר. כלום לא סייע. הילדים לא היו שקטים.

בכל ערב, במקום ללכת לדרכי בתום המשימות בשעה 21:00, לעיתים יצאתי מדירתם רק בשעה 23:00 לעיתים יותר.

ליבי נשבר. שנתי נדדה. כל היום העסיקוני מחשבות מטרידות.

למה? למה באמת.. בסך הכל ילדים שאינם רוצים לישון. מה הרבותא שבכך? הרי דרכם של ילדים הינה לא לרצות ללכת לישון.

אנא אל תבכו..

האמא ננטשה ע"י בעלה. אינני יודעת ואני מתלבטת אם עלי לגלות אם לאו.. האמא היתה שוטרת בדימוס. בעלה היה שוטר אף הוא. פקוד שלה.

לימים, חלתה בסוכרת נעורים. המחלה לא טופלה כראוי ומצבה של האמא הצעירה התדרדר מהר וחד כלפי מטה.

קטעו לה רגל אחת והיתה צפויה לקטיעת הרגל השניה.

בעלה נטש. הפחדן. עלוב הנפש..

היא שכבה בחושך, לאחר הניתוח הראשון. היה עלי להעירה ולתת לה את התרופות שלה ללילה. היא לא רצתה אור ולא רצתה ליטול את תרופותיה. היא רצתה למות. לולא הילדים, אין ספק שיתה נוקטת באמצעים כדי ליטול את חייה.

היא בכתה ללא הרף. נגמרו הטישואים.

הריח בחדר היה נורא. דם, יזע ודמעות. ולא רק הריח. האווירה היתה כבדה ודחוסה.

כיצד יכולים ילדים לגדול במצב הנוראי שנוצר??