זיכרונות אהבה ממגדיאל

בית הספר היה קרוב לבית.ביום הראשון,המורה היפה חיה,העמידה אותנו בחוץ זוגות זוגות ושמה ידי בידה של מרים צרפתי,שהיו לה צמות כמו לי בחו"ל.כמובן שבשעור לא הבנתי מילה.פיתאום כולם קמו ואמרו משהו יחד.

מה שהתמיה אותי מאד.כשבאתי הביתה אבא שאל איך היה.סיפרתי לו.כמה מוזר שפיתאום כולם קמים ואומרים אותו הדבר.

אבא שאל:אולי אמרו|ברוך אתה"?שמחתי והינהנתי.נכון,זה מה שאמרו.אז הם מתפללים.אבא הסביר.

איני יודעת איך למדתי מהר עברית.תוך זמן קצר הבנתי כמעט הכל.המורה חיה קראה לי ואמרה:"מרגיטה,שמכאן קוראים לך גיטה,זה לא שם ישראלי.צריכים לקרוא לך טובה".

באתי הביתה וסיפרתי.מאד אהבתי את השם גיטה שליווה אותי מתמיד ובעיקר כשפינקו אותי וקראו לי"גיטושקה"

כשאבא שמע את זה הוא אמר"אם המורה אומרת,אז כך זה צריך להיות"מאותו היום קראו לי טובה.לא אהבתי אף פעם את השם הזה.

אבל אהבתי את אבא ואת המורה חיה,אז קיבלתי.הירגשתי כאילו משנים את מי שאני.רק בשנים האחרונות נוצר איזשהו קשר ביני לשמי "החדש".

לא אשכח את מרים צרפתי,בת זוגי לספסל .היא הזמינה אותי לביתה.אמה פרשה לנו דפי ציור וציירנו.אין צורך לדבר כשמציירים.אני חושבת שאז התחלתי ללמוד את השפה החדשה-עברית.ותוך שנה כבר יכולתי לדבר.ילדים לומדים שפות בקלות.

מרים,אם את קוראת במיקרה את דברי ,אנא התקשרי.