המכתב
היתה שולחת מכתבים כתובים על נייר ורוד צבעוני. מאיפה מצאה נייר כזה נדיר בשנות הארבעים כשהיינו נערים? רק עכשיו עולה בדעתי זו השאלה. אז כלל לא שמתי לב לצבע הנייר. אני גם זוכר שהיה דק ומרשרש כשאחזקתי אותו בין האצבעות. יום יום ואפילו פעמיים ביום הייתי נכנס לחדרון הדואר שהיה צמוד לחדר האוכל של הקיבוץ ומחכה למכתב. כשהיה מגיע דואר והחבר דוור היה מחלק אותו לתיבות החברים הייתי מחכה ליד מפתן דלת חדר הדואר. לי לא היתה תיבת דואר. את המכתבים שלנו היינו מקבלים על ידי המטפלת של בית הילדים. בן שש עשרה הייתי אז ולא ידעתי מה קורה לי אחרי שהיא עזבה וכתבה לי לראשונה שהיא בחיפה. כל שבוע היה מגיע אלי מכתב.הקיבוצניק הדוור היה מחייך אלי כשהייתי בא לדואר ובמבטו הבעה שחשבתיה אז-הנה שוב הנודניק בא. וכשהיה בידו מכתב ולא הכניסו לשום תא דואר התפללתי שיהיה שלי.לפעמים היה באמת ככה, אבל הרבה פעמים לא. את מכתביה שהלכו וטפחו ונהיו לערימה הייתי סוגר במזוודונת קטנה מעץ שחור והמפתח שלה היה תלוי על צווארי. פחדתי שבני כיתתי יקראו את מכתביה. מתי שהו המכתבים פסקו- לא הגיעו יותר.. באחד ממכתביה האחרונים היא ניסתה לתרץ זאת שאימה שהיתה בת הקיבוץ ועזבה, חששה מלשונות רעות.. ואני לא הבנתי אז למה הלשונות האלה עצרו לי את המכתבים. שנים מאוחר יותר נודע לי שהיא באמריקה. אבל חזרה לאחר גירושיה. לא נפגשנו יותר. באחד הימים ביושבי לבדי במטבח ביתי והרדיו דולק- שמעתי שהקריין אומר שאישה ששמה...הלכה לעולמה. לא הייתי בטוח שזו היא כי החליפה שמות משפחה בגלל שנישאה. אבל לבסוף ראיתי בעיתון את תמונתה וידעתי שזו היא משנות ילדותי.
המשך לכתוב בהצלחה נפלאה.