אמא של רותי, היא יכולה לרדת לשחק איתנו?

כמה שנים שלא שמעתי את המשפט הזה מהדהד ברחבי המקומות בהם גרתי. היום ילדים כמעט לא באים לאסוף אחד את השני בשביל להיפגש במגרש, הם קוראים אחד לשני בצ'אט של הפייסבוק. אני רוצה למחות על דרך התקשורת שלמען האמת אני כבולה בתוכה למרות מחאתי . נכון, לאינטרנט יש יתרונות רבים ומופלאים אך הפיכתינו תלויים בו היא גם העוקץ באליה השמנה הזו. אני זוכרת את עצמי כילדה מתרגשת מההליכה לחנות ומהבחירה של כדור צבעוני, איך חיכיתי לרדת למטה לשחק עם הילדים בכדור החדש ולהשוויץ בו, אני זוכרת שהיינו נפגשים למטה ומשחקים תופסת או רוכבים על האופניים. אני זוכרת שהיינו נפגשים בספריה עושים שיעורים ומחביאים את ג'ינג'י מתחת לספסל שלא יקחו לנו את העותק האחרון. אני זוכרת איך היינו רצים בהפסקות בבית הספר, מדברים אחד עם השני, יכול להיות שגם מקללים קצת..לא אני בכל אופן (שקר גס)....ובאופן כללי בין הילדים נרקם קשר בינאישי חשוב ביותר לטעמי בהתפתחות החברתית שלנו כבוגרים. את המחשב הראשון שלי קיבלתי בכיתה א כמתנה לחנוכה, אם זכרוני אינו מטעני, ואמי שלמה עליו שנים רבות אחר כך. שמרתי עליו כמו על אתרוג בתוך קופסה, הקפדתי לכסות אותו בניילונים שקיבלנו, שיחקתי בדיגר ובדייב ולמען האמת אני לא זוכרת יותר מדי מפגשים שלי עם המחשב כתחליף לחברים אמיתיים. אני זוכרת את המכתבים שהייתי מקבלת מהילדים שהתכתבתי איתם ממדור ההתכתבויות בראש אחד ומעריב לנוער, אוייי איך הייתי מחכה למכתבים האלה. היום תרבות המייל קלקלה את כל ההתרגשות של המכתבים. מייל מגיעה תוך שניות ספורות ואין את ההמתנה הזו בין מכתב למכתב אני זוכרת את כולכם, חברים שלי, גדלתי איתכם, גדלנו ביחד, שיחקנו, עשינו שיעורים היינו מטיילים, עידן, רואי, רונן, שלו, אפרת, טל, רותי, רעות נטלי, אם שכחתי מישהו זה לא כי לא היינו חברים, אלא הזמן שעבר הקהה את זכרוני. לקראת גיל העשרה, שזה סוף שנות ה90, המחשב התחיל להכנס לחיינו יותר ויותר ואני עדיין בשלי הכרזתי עליו ברוגז. לשימוש מטרותיי בלבד, שנים לא הבנתי למה המורה כבר לא רוצה עבודה בכתב יד, באמת שהשתדלתי לכתוב את הכתב היפה ביותר שלי ולעשות את כל הקוים בסרגל, אבל מי אני אל מול מחשב בו כל האותיות שוות. היום כשאני רואה את הדור הבא של הילדים, אני כואבת את הילדות הוירטואלית שלהם. לא משחקים יותר מדי בחוץ במחבואים ותופסת, את התופסת תופס המחשב. משחקי הילדות ואיתם הילדות מתחילים להתפורר באיזור גיל 8 כשהילדים הרכים נחשפים לעולם המבוגרים במחשב, שם אין הפרדה במידע שמועבר. נחרדתי לגלות יום אחד בפייסבוק של הילד שחנכתי ,פרופיל פייסבוק של אתר פורנוגרפי או משהו בסגנון. במקרה הטוב ההורים מפקחים על הילדים במקרה הגרוע מסתפקים בשקט התעשייתי שהמחשב מספק. אני מוחה גם על פרוייקט מחשב בכל חדר, לנו היה מחשב אחד וככה למדנו להסתדר כל אחד קצת, היום לכל ילד יש מחשב והוא אפילו לא נאלץ להתמודד עם ההתחשבות או אפילו לשחק יחדיו במשחק משותף. שמעתי גם על כאלו שהיציאה מהחדר היתה לצרכים בסיסיים בלבד ותו לו, נו בחיי זה מה שאנחנו רוצים? שלב ב' בביקורת שלי מופנה לפייסבוק, אין ספק יש בו יתרונות ותועלות אבל אני מודה הוא כבל אותי אליו, ואם אני רוצה למרוד בו אני לא אהיה מעודכנת, לא אוזמן לאירועים, לא אראה תמונות של חברים ולא אעשה יותר לייקים..!! דרך הפייסבוק אפשר לשמור על קשר עם חברים רחוקים, לקשקש בצ'אט, להתעדכן בתמונות, להיחשף בפני זרים, לתת להם פתח לעולם האישי שלי, לדעת עלי דברים, לראות תמונות... היום כשמצטלמים המחשבה הראשונה שעולה, וואי זאת תמונת פרופיל-בדוק... או לחלופין מחכים לסיים את הטיול כדי להעלות כבר תמונות או שלא לומר מראש לפני שיוצאים לטיול מכינים את המצלמה כי יודעים שהולכים לצלם תמונות שהולכות לעלות לפייסבוק. ולחכות... למה לחכות? מה זאת אומרת לתגובות שיגיעו. כן כן גם אני משתתפת במשחק הזה שלא תבינו אותי לא נכון..אבל מה לעשות אם אני לא שם אני לא קיים...(ת) רק היום פנה אלי אדם, זר לחלוטין, שאתמול במקרה בילינו באותו מקום והוא שלח לי הודעה כאילו אנחנו חברים מימים ימימה ותוך שאני עונה לו אני שואלת את עצמי , למען השם, איך הוא בכלל הגיע אלי?!?! ואז אני עונה לעצמי, נפלאות הפייסבוק רותי, נפלאות הפייסבוק. באמצעות הפייסבוק אפשר לראות איך אנחנו חושבים, מדברים, דעות ואת כל מה שיותר נח לכתוב מאחורי מסך באופן כללי. לי אישית זה נותן פתח לראות את דור העתיד שלנו, מה מעניין אותם, על מה הם מתכתבים ביניהם ואיזה נדייייריייייייים הם... אגב, לא ידעתי שצריך כל כך הרבה אותיות לבטא מילה אחת, אבל מי אני, קטונתי, אני באמת כבר נחשבת לזקנה היום. מבולבלים? גם אני.. רותי עצמון