אמא יקרה לי יקרה זל
אמי זל היתה אישה צדקת ויקרה לי מאוד .שמה גב. נחמה טירנובר היה מוכר בכל הסביבה בה גדלתי שכונת זכרון טוביה והנחלאות בירושלים .חברה לה שכנתנו היקרה הגברת סלחה גבאי .כולם ידעו בסביבה שלנו שכאשר בגדי ילדיהם היו קטנים עליהם כשגדלו הביאו אותם אלינו הביתה ואמי וחברתה היו יורדות לשכונת נחלאות ומחלקות אותם לנצרכים וגם מאכלים מזדמנים. אמא היתה עקרת בית למופת .גדלנו שמונה ילדים בבית ואמא לא קנתה בגדים מוכנים. היתה לנו מכונת תפירה בבית והיא תפרה לכולנו את השמלות לבנות עם קישוטים וריקמה ויש לי תמונות למזכרת בלילות . את הבדים לגופיות ותחתונים היא קנתה בשוק זה היה בד מנסורי לבן שהיה חזק ודרש הרתחה בכביסה וגם חולצות יפות . בגדים עליונים יפים קבלנו מאמריקה ממבני משפחה קרובים של אמא. לעולם לא אשכח את מיץ הפירות שאמא הכינה לנו כשחזרנו מבית הספר מכל פרי בעונתו היה מיץ תפוזים והיה מיץ ענבים וזה היה דרך קבע קיבלה אותנו בכוס מיץ מוכן וארוחת צהרים מוכנה ומזינה . אני לא זוכרת כעס של אמא או מכה או סטירה . כאשר התווכחו הילדים או כעסו אחד על השני היתה אמא קוראת לאבא "מנדל בוא להרגיע את הילדים ועשה שלום" אינני זוכרת איזשהו מקרה אלים בכלל . ואני חייבת לציין שעד היום היחסים בין האחים והאחיות יפה נפגשים ותמיד שרים ושמחים. רק מקרה אחד זכור לי בו קצת הופתעתי, נדהמתי ואולי קצת כעסתי אבל סלחתי. כשנולד אחי הצעיר ביותר ואמא חזרה הביתה מבית החולים, היא הייתה עייפה וחלשה וזה היה אחרי שבן שנולד לפניו נפטר כתינוק. היא הייתה קצת נרגשת וקשה היה לה לתפקד. בוקר אחד אני קמה כרגיל ומתלבשת, אני מחפשת את הילקוט ואיננו- הנעליים והן אינן. אני מחפשת ומחפשת ואין... אני ניגשת בעדינות ובשקט ושואלת את אמא "אולי ראית את הילקוט והנעליים שלי". ומה ענתה לי אמא? "אני מצטערת מינה, אבל היום את לא הולכת לבית הספר כי פשוט קשה לי, ואני זקוקה לעזרה. הופתעתי, לא אמרתי דבר ונשארתי בבית, תפקדתי יפה מאוד, סידרתי את הבית, אירגנתי את ארוחת הצהריים, ערכתי יפה את השולחן עם מפה יפה. והכל התנהל בסדר גמור. זה היה המקרה היחיד שנשאר בזכרוני עד היום, זה היה לי קשה - אני לא זוכרת כמה ימים החסרתי לימודים. וזה היה לא קל להשלים את מה שהחסרתי, כי ספרים לא היו לי ונאלצתי ללכת לחברות כדי להשלים מה שהחסרתי. אני לא כועסת על אמא - אף פעם לא כעסתי ואני באמת סולחת לה מכל הלב, אני זוכרת אותה כצדקת גמורה. הבת האוהבת, מינה טוחנר, הוד ירושלים.