אוכל ליוני הדואר על קומנדקר בדרך לכבוש אילת חלק א
בילדותי מידי פעם בפעם שמעתי שאי שם בקצה מפת ישראל נמצא מקום ושמו עציון גבר ואולי אילת ? היה זה שם ללא משמעות עבורי. הייתה זאת מילה ללא תמונה.
ב-1948 הייתי חיילת בצה"ל בחיל הקשר ובתפקיד יונאית. השובך שלי היה בגבעת-ברנר והינו קשורים לחזית הדרום.
היה זה בחודש אדר {מרץ} בשנת 1949, יום אחד נתבקשתי לרדת לבאר שבע ולהביא שק אוכל ליונים של השובך הנייד שלנו. השובך היה שייך לחטיבת גולני ובדרך כלל נמצא בג'וליס. המטפל והאחראי על השובך היה אמנון שוורצמן (היום שור). לקחתי את שק האוכל ומספר יונים בתוך סל ונסעתי לבאר שבע.
בהגיעי לבאר שבע נאמר לי שהשובך ירד עם יחידת גולני לכיוון סדום.
היה זה בחודש אדר, מספר ימים לפני כיבוש אילת. קצין הקשר הציע לי להצטרף לקומנדקר שיצא ממרכז הטכני בבני ברק כדי להקים תחנת ממסר מנקודה לנקודה - מהחזית המתקדמת לכיוון אילת ואל המטכ"ל. תפקידם היה ליצור קשר אלחוטי בין החזית והעורף, ובדרך אפגוש את השובך הנייד. הצטרפתי לקומנדקר, עליו פיקד נפתלי רז, מהטכנאים הראשונים של חיל הקשר ומפקדיו. האדם הנוסף שזכור לי היה הטכנאי אלכס יצחקי יעקב {מהלח"י} . נסענו בקומנדקר - אני עם שק האוכל ליונים והם עם מכשירי הקשר. הנסיעה הייתה מאוד מעניינת: עצרנו בדרך מספר פעמים והקימונו מספר תחנות קשר. עצרנו בכורנוב {היום ממשית} והקמנו על הגבעה תחנת קשר. למחרת ירדנו במעלה העקרבים והגענו לעין חוסוב (כיום - מיצד חצבה) ושוב הקמנו תחנת ממסר. אני עזבתי החבורה והצפנתי לסדום למצוא את השובך הנייד .
בדרך פגשתי את השובך ואת אמנונצ'יק שהיה האחראי על השובך. מסרתי לו את שק האוכל ובזה תם תפקידי.
חזרתי לעין חוסוב, ולשמחתי פגשתי שוב את החבורה שהמשיכה את דרכה לכיוון אילת.
חיילי הקשר הציעו לי להמשיך איתם, הסכמתי. שחררתי את היונים מהשובך של גבעת-ברנר, ובפתק שהצמדתי לרגליי היונים הודעתי שהאוכל הגיע ליעדו, ואני ממשיכה עם חייליי הקשר בקומנדקר לרוץ אחר החזית המתקדמת במהירות.
נוסעים דרך הערבה, טסים ורצים להשיג את החזית ולמלא את תפקידם. עוד אנו נוסעים והנה אנו פוגשים חבורה קטנה של אנשים העוצרת אותנו ומבקשים טרמפ, הרכב שנסעו בו התקלקל. כמובן שצירפנו אותם לרכב שלנו. היו אלו חברי הציזבטרון שירדו דרומה לבדר את החיילים בדרכם לחזית לכיבוש עקבה.
הייתה זו חוויה מאד נעימה, הם שרו, התבדחו, חיברו שירים והתלוצצו. בין החבורה היה חיים חפר ובדרך חיבר את השיר "קצת דרומה מבאר שבע שביל בערבה ירד", אותו הלחין מאיר נוי. הקומנדקר דוהר ונוסע ומשאיר פס ענן מאחוריו. הדרך לא דרך ומלאה מהמורות, אך מצב הרוח מרומם, שרים וצוחקים. עצרנו באחד המאחזים, שם פגשנו יחידת חיילים. חברי הציזבטרון ירדו והתארגנו במהירות, הקימו כעין במה, והתחילו להופיע ולבדר את החיילים. תוך כדי ההופעה לימדו בפעם הראשונה את השיר "היי דרומה, היי דרומה לאילת". זו הייתה חוויה בלתי נשכחת, לשמוע השיר "היי דרומה מבאר- שבע" באחד מבסיסי הצבא שהיה על אם הדרך .
ומה עם החזית? חיילי החזית עברו ולא התעכבו, הם דוהרים דרומה כדי להגיע ראשונים לחזית, במקביל יצאה יחידת הפלמ"ח דרומה במטרה להגיע לעקבה, אך לא דרך הערבה, כי אם דרך ההרים מדרום. אנו ממשיכים לנסוע אך לא מצליחים להשיג את חיילי גולני ? הם התקדמו ללא הפסקה. לקראת ערב הגענו לאום רשרש: אין חזית, אין מלחמה, ואום רשרש בידנו. הגענו לאחר הכיבוש הקל.
להמשך הסיפור