על אהבה ודעיכה

היא קמה מהכורסה כה לאט שחשדתי שלא תצליח להתרומם על רגליה. הלכה לאט לכיוון השירותים. כה איטית פסעה כאילו נעה טיפין טיפין. הסתכלתי על אחוריה שנעלמו מאז שחלתה. מכנסי הג'ינס אותם לבשה היו תלויים עליה ובין החולצה למכנסיים נראה פס חסר גוון מגבה. פעם, ורק לפני חודשים ספורים זה היה, הם היו תפוחים כמפרש על ישבנה הנהדר. עכשיו היא חוזרת מהשירותים באותו צעד איטי חסר ביטחון והלפנים שלה כמו אחוריה גם הוא קיבל עיוות משונה. שדיה שמאז נעוריה היו קטנים ולא פעם התביישה בשל כך למרות יופייה וגזרתה הנהדרת, כאילו השתטחו אבדו ואינם.השאירו חולצתה עליה רובה קפלים מרובבים חסרי צורה על גוף דק ושברירי. ראשה עכשיו כמעט קירח. השיער גם הוא אינו. נשארה פלומה אפורה היורדת מעורפה כה דקה וסתורה אל תחת צווארון חולצתה קצרת השרוולים... ברגע זה היא ממהרת לחבוש את הכובע שייחסה על הפדחת שהיא יודעת כמה נוראה היא כשמביטים בה. היא הרי רואה אותה בוקר בוקר. ולעיתים כשנגררת למיטה זורקת מבט לראי שלא יודע לשקר..