געגועים סיפור

ליד הגן היתה חורשה אורנים. הגננת, בת מושב, טיפחה שם פינת חי. קטנה... אהבתי להשתעשע בתוך חבורת העופות. עד היום אני זוכרת שמו של התרנגול: "גולי", קיצור של 'גוליית'. בממדיו ? אדיר, נדיר. "חיה נוראית"! יום אחד, הבאתי את אחי הפעוט והנפלא ? לראות. עומד לו שם, תם, מוקסם. פתאום ? גולי האיום הפך מפלצת, רוטטת, מתפוצצת, זינק, בנפנוף ובסימור נוצות ? ניקר, המנוול ? את הפעוט. ניסיתי בעיטות, מכות, צרח... ברח. *** אבל בדרך כלל, הלך שם למישר רוגע מצופצף ומקורקר. והעיקר: היתה שם אהבה... זוג אווזים נאמנים. הזכר ? לא הפסיק לחזר. והיא צנועה, שמרה לו אמונים. באביב הייתה מהלכת אחריה אפרוחים צהבהבים, בשיירת. הייתי "קוטפת" אחד (הזכר, האב המגונן ראה בי "אחת מהלהקה", עשה לי "פרוטקציה") - מלטפת, מגישה את הפונפון-פלומה, אל הלחי, האוזן, הצוואר. משפחה מתנודדת בהליכה, כולה נועם. ואז ? בגרו האפרוחים ונמסרו. "אמא אווזה", בייאושה, חלתה. בוקר בוקר, הייתי מבקרת, מלטפת, שרה, מדברת. מתפללת. האווז נדכא, התרחק והתקרב. לא ידע נפשו. האווזה האהובה שלי שמטה ראשה הלכה לעולמה. אבא אווז מיוסר פצח בגעגוע. הגננת ? נטלה את הגוף הרך והלכה. נתלוויתי אליה. "לאן את לוקחת אותה" ? למטבח ! למטבח ? (התבגרתי באחת.) ימים אחדים נשמע המספד. האווז בכה, זעק בגעגוע. הבנתי, אחרי הרבה שנים, את "מקור" המילה "געגועים" !