ליל המסוקים

תמיר התגייס לצבא. הנדסה קרבית. התפללתי. לקחתי מרשם לשטרודל מחברתי. כל שבוע, בקדושה, הייתי מכינה בצק, ערב קודם. מקדישה שעה לפיצוח גרעיני הל... בסבלנות. למחרת לשה, מרדדת לרוחב ואורך השולחן מרוכזת. כ- פולחן. יוצרת עלה, מורחת ריבת שזיפים. צבעה חום אדמדם. מפזרת מעט תערובת סומסום ואגוזים טחונים. ואז תור גרגרי ההל בריחם הנפלא. מגלגלת, כורכת, מסמנת כל שני סנטימטר בסכין . אחר - הטקס הרגיל של אפיה, חיתוך, צינון. לתוך החבילה הצטרפו בדרך כלל קפה, גרביים חדשות או אחרים. המשוב היה שהחבר'ה אוהבים מאוד את עוגיותיי. האהבה, הלב, עבודה של שעות - התחסלה בשניות. כמו שרציתי. היינו בסיום הטירונות שלו בלטרון לא היה גאה ממנו. הצגת תכלית של טירונים ומ"כים. בערב 'ליל המסוקים' הייתי בטלפון עם חברה. כל אחת בביתה - ראינו בטלוויזיה תמונות אימים. לילה שחור וקפוא. אני נטרפת. ככה פוסע אריה בסוגר. לא מבינה למה איני הולכת לישון. הרי הוא "לא בצנחנים". ולא משרת בלבנון. שש בבוקר. אני "על הטלפון". יודעת. צלצול חד... "אמרו לנו להתקשר הביתה..." "אנחנו ב'שאר-ישוב'. צריכים... לעשות... צליל זוועה בקולו. קיפאון. מינוס שלוש בעמקי הצפון: גרוני חנוק. קולי רועד: "נתנו לכם לשתות חם" ? - דואגים לנו. כל הסידורים. גם סוללת הטלפונים שאני מדבר. (אחרי אותו אירוע ? קניתי לו 'נייד'.) בשבת הסתערנו אליו בבסיס עם סיר החמין. עטוף וקשור בשמיכת פוך. השתדל לחייך. לשדר - "הכל כרגיל". מעולם לא שכך ולא שכח את הזוועה. שנים "סוחב" את החוויות. התמונות, התחושות, היסורים. פוסט טראומה. אבא ובעל טוב, עובד, אהוב ואוהב. אך לא ישן. ולפעמים - כן.