בכל פגישה יש משהו מהפרידה

אני חוזר אל שבילי ילדותי, לצריף חדר האוכל של הילדים, לתקופה שבה כולם דיברו על מחסור במזון וכאילו התרנגולות הטילו חצאי ביצים קשות. ואז נפגשנו במקרה.ירדתי מאוטובוס "המקשר". אתה הכפר, קיבוץ כפר גלעדי אז בן שלושים היית. גבוה, בוגר השומר. דרכך עברו המוני מעפילים למרות פטרולי "הכלניות" ומחסומי הדרכים.. כשנפגשנו לבשת אדרת ישנה שנשתמרה אצלך מימי מחתרת ההגנה וקול הגליל שבקע מרדיו מלא מסתורין. ואני אז ילד, לא ידעתי אן באתי. נתת לי יד, שותקים הלכנו לבית מלבני שמול שדרת הברושים. ליד הדלת עצרתי מבוייש ורגע לפני שהלכת דחפת אותי פנימה הבית. בלעדיך לא הייתי עובר את הסף אפילו שהיה הולך אותו יום ובא המחר, גם אז לא הייתי נכנס. עכשיו שאתה בן תשעים, מספרים לי שעשו לך מתיחת פנים ואתה שוב צעיר בשנים. הזמן אוהב אותך, ירח רדוף עננים מלווה לילותיך, אלה הם חייך שנגעו גם בי. לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן, שוב היינו בורחים עם קלמנטינות בכיסים כשסלמון הגדול רואה לנו את הגב כאילו היו לנו כנפיים. כשטים היינו בין עצי התות והתאנים וחיוכים קטנים מלווים צחוק ילדים. ולא אוכל לסיים מבלי לומר לך את העיקר: אנחנו שנינו מאותו הכפר...