חזון הבלהות של העצמות היבשות
עמדתי שם גוהר אל הדמות השוכבת פרקדן שולח מבט אחרון מודא שאכן זו היא היא שכבה שם על האלונקה יפה כפי שהייתה בחיים קצת חיוורון ועיניים כבויות שדחסו לתוכן קצת חול. הרב אמר שזה המינהג ולא עירערתי על דבריו. צרמוניה של ברכות ונאומים וקריעת בגדים. השיירה עוברת והגופה מועברת אל אחד הקברים ושוב תפילות ושוב דברי חכמים ושוב חיבוקים עם קרובים וחברים. ולסיום הנחת זרי פרחים והנחת שברי אבנים כמינהג היהודים הטכס הסתיים וגם ה"שיבעה" ולאחר חודש הונחה גם המצבה ומידי שנה וכן לפני יום הכיפורים מתאספים כל החברים והקרובים מניחים נר דולק וזרי פרחים ונושאים דברי ברכה ונאומים. החברים הקרובים ובעיקר המשפחה מנהלים איתה שיחה ומקריאים לה פרקי תהילים מתעלמים מכך שעתה היא גופה. ואם נדייק, גם זה לא היה. מונח שם שלד עצמות שהייתה פעם אישה יפה אישה נחשקת מלאת חיים שעשתה ופעלה רבות למען ניזקקים והושיטה עזרה. עכשיו שוכב שם שלד חסר דמות אנוש, ערום ועריה זאת לא אותה אישה שהייתה בעבר לי רעיה. ושוב חלפה שנה ושוב אזכרה ושוב מתאספים חברים וקרובים ליד קיברה ושוב נאומים ושוב קריאת פסוקי תהילים והנחת שיברי אבנים כמיטב המסורת היהודית רבת השנים. ואני עומד תוהה עם כולם ושואל את עצמי מה הם עושים כאן מה כל הלהג ווהשיחות מלב אל לב.שיחות עם מצבת אבן קרה הרי היא לא כאן היא התאדתה . יש כאן רק שלד והיא הרעיה לא החליפה מקומה .כמו תמיד היא נמצאת אצלי בלב.
את מי שנפטר/ה. והיא נמצאת בליבו
של האדם בן המשפחה תמיד ובזכרונות.
אם ממשיכים בדרך החסד שהיתה נוהגת
בדברים שהיתה רוצה שיעשו .אם המשפחה
מחזקת זו את זו הרי הדברים עושים את פעולתם.