רגע של זיכרון מר שעולה מן העבר
המבט ששלחה לעברי ,באותם רגעים מועטים שהסם הפסיק לפעול, היה מלא כאב. הרגשתי את התחינה שבמבטה. ללא מילים, אולם המבט שהופנה אלי ביטא יותר מכל את מה שרצתה לומר ולא יכלה להעלות על דל שפתיה. היה זה מבט שמבקש רחמים מבט שמבטא רצון עז לצאת מזה , לצאת מהמעגל המטורף של הזיות וטישטוש והעלמות לעולמות אחרים שלא מבשרים טובות. סמי ההרגעה שטיפטפו אט אט דרך האינפוזיה לווריד הטיבו עימה ומנעו ממנה להרגיש את הכאב שחתך בגופה. אלא שהסם גרם לה גם להרדם לשעות רבות. היו אלו הרגעים הבודדים שההכרה התגברה על הסם . המבט ששלחה לעברי היה מלא תחינה. אף מילה לא נאמרה אולם קראתי את מבטה קראתי את המילים שלא נאמרו.ולמרות זאת הבינותי את בקשתה."אבא תעזור לי , תוציא אותי מזה." "הזה" היה מחלת הסרטן שתקפה אותה ואכלה בכל פה כל חלקה טובה בגופה. באותו רגע עלתה בראשי הפגישה שקיימנו עם רופא מומחה לבדוק אפשרות של ניתוח. הוא שאל אותה מה היא מצפה ממנו ותשובתה הייתה"אני רוצה להבריא".זו הסיבה שהבינותי את התחינה שבמבטה.. באותו רגע הדהד בראשי קול מתחנן. קול שהועבר אלי אינטואיטיבית ממבטה הכואב. והיה נדמה לי שאני שומע אותה אומרת"אבא אני רוצה לחיות, אני רוצה להבריא." ישבתי שם עם מבט קפוא מבלי שהוצאתי הגה מפי. מסתכל אל הגוף הדומם עם המבט הכואב.. כאבתי יחד איתה . כאבתי כי לא יכולתי לעזור לה במאומה. היא קראה בעיני את חוסר האונים ועצמה את עיניה כשהיא נותנת לסם להישתלט עליה. הייתה זו כניעה, כניעה ללוציפר שחיכה לה בפינה.
כאב גדול מדיי.
מצא אושר ביקיריך הנפלאים.
עלום מלא.
אכן רגישותי מאוד מפותחות וזאת כנראה עקב מסכת חיי "הלא קלה", למדתי שרק אנשים שלא שפר עליהם גורלם הופכים לרגישים לזולת... אולי לעיתים גם יותר מאשר לעצמם...
מה דעתך???
שבת שלום, חנה
אני יודע עד כמה זה כואב
אכן מי שחוה אובדן מבין את צערו של האחר על אובדנו.
אכן אני גאה בנכדות שהשאירה לי.
ביחוד היום שהחיילת החדשה מצלצלת לסבא ומספרת בהתרגשות על הקפצה וסקאד שנפל בסביבה.
"חוויה"כזו משתפים בד"כ את האמא. אולם כשאין אמא וגם לא אבא אז....
ואין כמו אובדן ילד. שלא תדע עוד דאבה. תמצא נחת בנכדים
הם יביאו לך את האושר בחיים.
חשתי כרגע(להבדיל) כלפיך תחושה של אי יכולת לעזור,
איש גיבור ואמיץ,,יאירו לך בהמשך חייך, שבילים
של אור,ןשמחה,
ואולי תפגוש באשה טובה, שתתן מזור
לפצעך
אהיה חזק אני עמך,