פרשת וירא, גם לשרה אמנו זכות

פרשת ו?י??ר?א, גם לשרה אמנו זכות / מוטי לקסמן, תשע"ב "ו?י??ר?א א?ל?יו ה' ב??א?ל?נ?י מ?מ?ר?א ו?הו?א י?ש??ב פ??ת?ח ה?א?ה?ל כ??ח?ם ה?י?ו?ם" [א], כך נפתחת פרשת השבוע, פרשת ו?י??ר?א; בה מתוארת הכנסת האורחים היפה של אברהם: "ו?י??ש???א ע?ינ?יו ו?י??ר?א ו?ה?נ??ה ש??ל?ש??ה א?נ?ש??ים נ?צ??ב?ים ע?ל?יו ו?י??ר?א ו?י??ר?ץ ל?ק?ר?את?ם מ?פ??ת?ח ה?א?ה?ל ו?י??ש??ת??חו? א?ר?צ?ה. ו?י??אמ?ר א?ד?נ?י א?ם נ?א מ?צ?את?י ח?ן ב??ע?ינ?יך? א?ל נ?א ת?ע?ב?ר מ?ע?ל ע?ב?ד??ך?. י?ק??ח נ?א מ?ע?ט מ?י?ם ו?ר?ח?צו? ר?ג?ל?יכ?ם ו?ה?ש???ע?נו? ת??ח?ת ה?ע?ץ. ו?א?ק?ח?ה פ?ת ל?ח?ם ו?ס?ע?דו? ל?ב??כ?ם א?ח?ר ת??ע?ב?רו? כ??י ע?ל כ??ן ע?ב?ר?ת??ם ע?ל ע?ב?ד??כ?ם" [ב]. האורחים הבלתי קרואים נענים, זוכים לארוחה דשנה [ג] ואף מברכים את שרה בהריון ולידה: "ו?י??אמ?ר ש?ו?ב א?ש?ו?ב א?ל?יך? כ??ע?ת ח?י??ה ו?ה?נ??ה ב?ן ל?ש??ר?ה א?ש??ת??ך?" [ד]. זו הפתיחה. סיום פרשת השבוע הוא נורא, מתוארת הדרמה הגדולה ביותר בסיפור חייו של אברהם: "ו?י??ש??ב א?ב?ר?ה?ם א?ל נ?ע?ר?יו ו?י??ק?מו? ו?י??ל?כו? י?ח?ד??ו א?ל ב??א?ר ש??ב?ע ו?י??ש??ב א?ב?ר?ה?ם ב??ב?א?ר ש??ב?ע" [ה]. אברהם שב מעקידת יצחק אל נעריו, הוא שב ויצחק אינו עימו... בין שני הקצוות האלה מפוזרים סיפורים על גדולתו של אברהם ? עמידתו האיתנה מול האלוהים בדרישה לגבי אנשי סדום [ו]. יש גם תיאורים של חולשותיו המדהימות ? מהצגתו את שרה כאחותו בפני מלך גרר כדי שהוא לא ייפגע; דרך הסכמתו לדרישות שרה לגרש את הגר וישמעאל בנו ועד לעקידת יצחק. והנה אברהם, הדמות שנאמר עליה מפי בורא עולם: "ו?י?ד?ב??ר א?ת?ו? א?ל?ה?ים ל?אמ?ר. א?נ?י ה?נ??ה ב?ר?ית?י א?ת??ך? ו?ה?י?ית? ל?א?ב ה?מו?ן ג?ו?י?ם. ו?ל?א י?ק??ר?א עו?ד א?ת ש??מ?ך? א?ב?ר?ם ו?ה?י?ה ש??מ?ך? א?ב?ר?ה?ם כ??י א?ב ה?מו?ן ג?ו?י?ם נ?ת?ת??יך?" [ז]. אברהם, אבי האומה, המכונה אבי המאמינים, אברהם זה נכשל בתפקודו כאב נאמן ומסור לבניו!? חשבתי הנה נושא רציני שיש לדרוש בו. התיישבתי לחשוב, לקרוא ולכתוב... בעוד אני מתארגן, והנה מבעד לחלון המזרחי, שקולט את קרני האור הראשונים של השמש העולה השכם בבוקר (אני גר בקומה שביעית), צנחה על שולחני נוצת ציפור לבנה, נוצה שקשור אליה היה גליל עור כבשים עתיק, כך הוא נראה... התרתי בזהירות רבה את הגליל, ומה גיליתי, לא תאמינו ? מעטפה עשויה עלה סוף יבש, עליו מצאתי כתוב: "רגע, לפני שאתה כותב על אברהם הגדול, תשמע גם את קולי ודברי; אני שרה, אשת אברהם ואם יצחק." פתחתי בזהירות רבה את המעטפה, ובה מצאתי פפירוס מצרי ועליו כתוב באותיות זעירות: "מה פתאום שאני אכתוב? מה אני סופרת? הרי בתקופתי בקושי נותנים לאישה לדבר, אז עוד לכתוב? אבל יש לי סיבה, סיבה די פשוטה, כשהייתי בכיכר השוק ראיתי שם על עמוד המודעות שיר של משוררת, מהתקופה שלכם בשם חיה שנהב: "אם אדם / היה מושך אחריו חוט / לכל מקום שהוא הולך, / מה היה מסמן אחריו? / איזו דוגמה? / משם עד שם, קו דק / על פני האדמה / רישום רגיש ומדויק, / ותמיד נרגש..." קראתי, קניתי, "טוב עוד שיר", חשבתי. אבל, בדרך חזרה השיר היכה בי, חזור והכה: אני שרה אשת אברהם, אם יצחק; האם ממני ייצא חוט רגיש? מה אני יכולה לסמן בו? החלטתי לכתוב. וכתבתי. לא שוכחים לי את זה. לא שוכחים לי ששיקרתי, שכיחשתי: "ו?ת??כ?ח?ש? ש??ר?ה ל?אמ?ר ל?א צ?ח?ק?ת??י כ??י י?ר?א?ה" [ח]. אפילו דוד המלך, כפי שג'וזף הלר מתארו בספרו "אלוהים יודע", חוזר על כך פעמים אחדות: "שעשועיה של שרה הזקנה (אוף, איך שכולם נהנים תמיד לציין את גילי המתקדם), היא צחקה ושיקרה". אז מה, וודאי שצחקתי! וכי מישהו אחר לא היה צוחק? הלא נאמר מפורשות, "א?ח?ר?י ב?ל?ת?י ה?י?ת?ה ל??י ע?ד?נ?ה" [ט]; טוב, אני כבר באמת לא הייתי אז בת 25... ונניח אני, אבל אברום שלי, ו?אד?נ?י ז?ק?ן היה. אז נכון, שאדוני הזקן שר, עפ"י איציק מנגר: "אם אלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה". נו טוב, למטאטא יש מקל, מקל מעץ, אבל לאברום הזקן שלי, מה יש לו? מילא שישיר... אבל, וזה חשוב יותר, מה יש, אברהם לא צחק? "ו?י??פ??ל א?ב?ר?ה?ם ע?ל פ??נ?יו ו?י??צ?ח?ק ו?י??אמ?ר ב??ל?ב?ו? ה?ל??ב?ן מ?א?ה ש??נ?ה י?ו??ל?ד ו?א?ם ש??ר?ה ה?ב?ת ת??ש??ע?ים ש??נ?ה ת??ל?ד" [י]. אבל הוא לא נשאל לפשר צחוקו, כמוני. ככה זה בין הגברים, להם מותר הכל. והוא, אברום שלי לא שיקר? ורק פעם אחת? שכחתם, הא? נכון, הייתי יפה. גם בזקנותי עוררתי גברים, ואפילו את מלכי מצרים וגרר שחשקו בי. ואתם יודעים מה, אם לומר את האמת זה די החמיא לי