היום הייתי שם....

מחר יום השנה למותו של האיש שלי. עוד שנה ועוד שנה, ועדיין הלב פועם בחזקה כאשר אני עומדת מול האבנים הקרות. שמתי לפני מספר ימים את אחד השירים שכתבתי , והיה לי קשה עם התגובות האמפתיות החומלות ומחקתי את השיר. אבל אני רוצה לשים אותו בכל זאת. חשוב לי שהוא יהיה בבלוג שלי לזכרם של יקיריי. ואשמח אם תתייחסו לשיר כשיר והאם הוא נוגע בכם:-) דליה היום הייתי שם... השמיים מעלי תכולים ותמימים חסרי חטא, והארץ חומה וכנועה מתחתי, ושתי אבנים קרות היו שם, לבנות אפרפרות, מסתירות מתחתן את קרעי לבי שנדם. ובין שתיהן חלקת קבר מחכה, מהתלת, מושכת בקריצה, בחבלי קסם ומרמה, בואי הכנסי חביבה, אהובייך מצפים לך יקירה. אוי מקסם שקר נוגה מחבל איש אינו מחכה מתחת לתל. היו כלא היו יקיריי, נמוגו בערפילי הזמן. מלאך השאול הוא המצפה, מתגרה, שולח מבטים, מפתה. סירנות התופת בשיר הקריסטל צלילי חן שולחות מהתפתה. מושכות בחוטי לבי היגע, מתעלף, משתוק ונוגע, באדמה הזו החומה מתחתיה צל אהובי שוכב רוגע. נמשכת מובלת בסערה, מושיטה את ידי, מצפה לגאולה. אל תבלעוני יצירי השחור, פן לא אוכל השב אחור, להדס אכנס בחיל ורעדה, והנה גם אני, היה כלא היה. יבוא אז אורפיאוס עם נבל הזהב ישלח ידו, יוציאני מהנתעב, יעלני שוב אל הירוק המבצבץ באדמתי זו האהובה או מנצנץ. בצל כנפיו יטמון גופי המעונה, ירעיף מחמדיו, נשיקותיו, ישכיח את הקץ. דליה