המטריה שקטעה את אושרה של משפחה

יוסף ישב נינוח על הכורסה הרחבה משעין ראשו לאחור ובעיניים בוחנות סוקר את חדר הסלון שולח מבט גנוב אל האישה שהניחה לפניו את התיקרובת. . היה זה יום שבת היום היחידי בשבוע שאיפשר לו לנהוג כאורח בביתו . הוא היה מדושן עונג נהנה מהחיזור והאהבה שוידה הרעיפה עליו.. עיניו סקרו אותה במבט בוחן נהנה ממראה עיניו . וידה הייתה אישה יפה ולא אחת שמע באקראי הערות מפי השכנים המעלים על נס את יופיה ואת הכבוד שרחשה לבעלה. הרחש ליד דלת הכניסה גרם לו להסיט את עיניו . הן עמדו שם שלושת בנותיו מדברות יחד כאשר כל אחת מנסה להסביר את עמדתה מדוע לא הגיעו לעמק השווה בעניין שולי . ידע שוידה תפתור לילדות את הבעיה . מחשבותיו נדדו אל העבר. הוא לא זכר את השנים הראשונות שבהן בילה ביפו לאחר שסבתו העלתה אותו ארצה והוא בן שנתיים בלבד. סבתו סיפרה לו מאוחר יותר כי אימו נפטרה בעת הלידה וכי התייתם מיד עם צאתו לאויר העולם.. אביו דוד הסכים בלב כבד להיפרד מבנו . וידע כי מרים חמותו תטפל יפה בילד. הוא ידע עד כמה אהבה את יוסף והעניקה לו את האהבה שלא יכול היה לקבל מהאם שניפטרה. וכך הפך יוסף לעולה צעיר והוא בס"כ בן שנתיים. מאוחר יותר נודע לו כי אביו דוד נשא לאישה את אסתר ונולדו לו שני בנים ובת אותם לא הספיק יוסף להכיר.. הילד שפרץ לחדר עורר אותו מהמחשבות שחלפו במוחו. הוא שמח לראות את בנו בן. הילד ניגש אל יוסף טיפס וישב על ברכיו ונהנה מהאהבה שאביו הרעיף עליו. . הוא שמח לראות את אביו שנעדר במשך כל השבוע לרגל עסקיו.. יום שבת הוא היום היחידי שבן יכול היה להתרפק על ברכי אביו. הזיכרונות גרמו ליוסף סיפוק רב . . הוא ידע שעלה ארצה בשנת 1876 יחד עם סבתו מרים. הוא זכר את הקשיים שסבתו נתקלה בגידולו והבטיח לעצמו שימשיך לדאוג לה עד סוף ימיה.. את וידה הכירו לו השכנים . וידה התייתמה מאביה בגיל אפס.. אימה חאנולה גידלה אותה יחד עם שלושת אחיותיה, מרקדה, שמחה ורחל.. כשגדלה סיפרו לה כיצד נרצח אביה ע"י בדואים כאשר השתתף במשלחת בריטית לסיני. סיפרו לה גם שאביה קבור יחד עם עוד 4 חברי המשלחת בקבר אחים בכנסיית סנט פול בלונדון. . היא לא זכתה לראות את אביה שנרצח כאשר הייתה עדיין בבטן אמה. השכנים ששידכו את יוסף ווידה חשבו שהזיווג של שני היתומים יצלח. ואכן הזיווג הצליח והאהבה פרחה אצל בני הזוג.. הסיפור שלנו מתקיים במחצית השניה של המאה ה-19 . הייתה זו תקופה קשה. עם קשיי הסתגלות ולא תמיד התקבלו העולים בעיין יפה ע"י שכניהם הערבים. גם התורכים ששלטו באזור הקשו על התושבים. אולם הזמן עשה את שלו וכעבור שנים מספר הייתה התאקלמות מהירה. יוסף עסק בניפוק מזרנים. הוא רכש מכשיר דמוי נבל שבעזרתו ניתן היה להפוך את צמר הגפן למוך עדין. שבו מילאו את המזרון והציפה . הייתה זו עבודת אומנות והמשקיף מהצד נטה לחשוב שפעולת הניפוי היא נגינת נבל.. רוב לקוחותיו של יוסף היו מהכפרים הערביים.. מכוניות לא היו עדיין בארץ וכלי התחבורה היו גמלים חמורים ודליג'נסים רתומים לסוסים.. יוסף רכש שני חמורים לבנים. בכל יום א' רתם את החמורים ,העמיס עליהם את הנבל וכלי העבודה ונדד בין הכפרים הערביים. חמישה ימים בשבוע נדד בין הכפרים וביום שישי היה חוזר הבייתה. כשהחמורים עמוסים בכל טוב. העבודה עלתה יפה והוא הצליח לפרנס את משפחתו בכבוד. בכל פעם שהגיע לביתו שמח לראות את בן רץ לקראתו ומבקש שיעלהו על החמור.הלבן. יוסף נהנה לראות את כל בני המשפחה רצים לקראתו ושמחים לקבל את המתנות שרכש עבורם . . כשוידה הגיעה שוחחו ביניהם לדינו.על מנת שילדיו לא יאזינו לשיחתם . הוא חקר לדעת כיצד התנהגו הילדים וכיצד הצליחה להתמודד איתם. כך חלפו להם השנים. והמשפחה עשתה חייל. . אלא שהגורל תעתע בהם. והאסון לא אחר לבוא. היה זה מעשה קונדס או ויכוח עקר בין שכנים. השכן ממול פגע ביוסף עם קצה המיטריה במפתח הלב. יוסף נפל למישכב ולאחר יומיים נפח נשמתו ונפטר.בן רגע חרב עולמה של המשפחה המאושרת. וידה עכשיו אלמנה צעירה נותרה עם ארבעת ילדיה כשהבן הצעיר בן בסה"כ בן שש.. יוסף גרשון ז"ל נפטר בחודש פברואר 1911 וניקבר בבית הקברות העתיק בשכונת עג'מי ביפו.