לא כל הנוצץ זהב

הים סער . ברקים ורעמים הפיחו חיים במרחבים הפתוחים של הים התיכוןי. הגשם שהקיש בחוזקה על דפנות כלי השיט הוסיף נופך לטלטלת האניה ששייטה בתוך הסערה. קשה היה לעמוד בחדר הצר ולנווט את הספינה בשעה שהגלים מכים בעוז על דפנותיה ומסיטים אותה ממסלולה. המלח ניסה לשמור כיוון על ידי סיבוב ההגה לימין ולשמאל. הטילטולים היו חזקים והרגשת כבס השתלטה עליו . קשה היה לעמוד איתן כשהמעיים מתהפכים בתוכו. הפקודה שהגיעה מהגשר הייתה קצרה"שמור כיוון 120.". הוא חזר על הפקודה וסובב את ההגה לימין אולם הגל שהגיע טילטל שוב את האניה ושינה את מסלולה. ושוב נשמע הקול מהגשר . "שמור כיוון 120 " הפקודה הייתה חדה והטון היה קשוח. פתאום הסתבר לו שהחולשה שהשתלטה עליו גרמה לו לעצום עינים . באותן שניות לא שם לב שהאניה שינתה כיוון . כך נמשך המסע כשהסערה אינה מראה סימני האטה. היה זה אחד השיוטים שנועד לפגוש וללוות לנמל אניה שהובילה מטען ביטחוני. מקום המפגש הפעם היה ליד כריתים אזור מועד לפורענות. ידוע שכאזור זה מתחוללות לעיתים קרובות סערות שמטלטלות את כלי השיט כקליפת אגוז.. בשיוט הזה הצטרפו אלינו קבוצת גדנעים שעברו הכשרה וגויסו לחיל הים והיה זה השיוט הראשון שהשתתפו בו. זכרתי את ההופעה מלאת הביטחון שהפגינו עם עליתם לספינה. נערים צעירים שהתלוצצו והתנהגו כמו יורדי ים ותיקים.. בתחילת ההפלגה ראינו אותם רוקדים ושרים ושמחים. השירה הופסקה באחת כאשר נכנסנו לאזור הסערה. כולם ישבו ספונים בפינות חדר האוכל. כל אחד תפס פינה הניח את ראשו בין ידיו והרכין ראש כמי שחרד מארוע לא ידוע. הגלים הגבוהים טלטלו את כלי השייט והרעידו את בני מעיהם כמו מסננת גדולה . למי שלא חווה זאת קשה לתאר איזו הרגשה איומה זו . הרגשת כבס מלווה בריחות שמנים שרופים שמפיצה מערכת המכונות. גם הותיקים שבינינו סובלים מאותה הרגשה שקשה להשתלט עליה. מלח שעמד ליד ההגה הרגיש שאינו יכול לעצור את הקיא שאיים להתפרץ מגרונו. הוא קרב אליו את הדלי שהוכן מבעוד מועד לקלוט את הקאותיו. הוא היה מורגל לכך. כל מלח ידע שעליו להתרכז בניווט הספינה. אם הוא צריך להקיא הוא יעשה זאת וימשיך בניווט. לפתע נשמעה צעקה "אני לא יכול יותר אני רוצה למות". . המלחים שעמדו על הסיפון הצליחו לעצור את אחד הגדנעים שהתכוון לקפוץ לים. בקושי יכלו להשתלט עליו ולהוריד אותו לבטן האניה. וכך המשיכה הספינה לשייט בשטח הסוער עד שנערך המפגש עם האניה שהיינו אמורים ללוות . כעת אנו בדרך לנמל יוצאים מאזור הסערות והספינה משייטת לה בנחת . הים חלק ללא גלים וזו הזדמנות להרגיש לכמה שעות שאנחנו תיירים. מבט אחד לבטן האניה מראה לנו תמונה של עשרות גדנעים ישנים בתנוחות שונות על ריצפת חדר האוכל שמשמש גם כחדר שינה. הייתה זו התפרקות לאחר המתח שפקד אותם באזור הסערות.. כשאני אומר שאני שונא ים זו אחת הסיבות לכך. כולם חושבים שלהיות מלח זה ביקור במקומות שונים על פני הגלובוס עם ומדים לבנים מגוהצים. אולם זה גם לעבור מסננת עינויים באזורים שנפטון שולט בהם. את המדים הלבנים רואים רק בסרטים . לא כל הנוצץ זהב