בילוי מיוחד עם הנכדות

נענתי לבקשתה של רעיה לכתוב כיצד יצאנו לבלות עם הנכדים והרי החוויות. אתמול בערב בשעה 17.00 יצאתי עם שתיים מהנכדות לבלות למרות שמזג האויר היה מחורבן. . לקחנו בקבוק מים קרים שיציל אותנו מהחום המעיק שגרם לנחלי מים לזרום בתוך הגוף. השעה הייתה מאוחרת ומהרנו על מנת לא לאחר למפגש המשפחתי באתר שקבענו. הרדיו ניגן מנגינה נוגה. שלחתי יד וסובבתי לאחת התחנות שמספקות מוסיקה רועשת. חה.. שיהיה שמח. אבל הנכדות לא חייכו וגם לא הראו סימנים שהמוסיקה הרעשנית משפרת את מצב רוחם. כשהגענו ראינו שחלק מהמשפחה כבר המתין לנו. תפסנו פינה מוצלת והמתנו לשאר בני המשפחה.. כאשר הגיעו כולם צעדנו בשביל אל המצבה שניצבה שם בקצה שטח ח'. רק אז נוכחתי שהנכדה החיילת לא נמצאת איתנו. הסתבר שהיא הגיעה מוקדם מהבסיס בביקעה וביקרה כאן בשעות הבוקר המוקדמות , הדליקה נר נשמה וקנתה זר פרחים שעיטר את המצבה. ואז גם נזכרתי שאף פעם לא הצטרפה אלינו לביקור. תמיד הגיעה לבד על מנת להתמודד עם הכאב מבלי שיהיו אנשים סביבה. הסתכלתי על אחותה וראיתי את הכאב שהביעו פניה. חשבתי שהזמן יעשה את שלו ווהכאב יעלם. אולם הוא לא. הבכי שתקף אותה הביע כאב. גם עשר השנים שחלפו לא הצליחו לגרום לה להשלים עם האובדן. קשה היה לי לראות את העיניים הדומעות ואת הבכי המר שתקף אותה. בדרך כלל היא בחורה אסרטיבית שעומדת על דעתה. אפשר לומר שהיא גם קשוחה. אבל מה שראיתי זיעזע אותי . חשבתי לעצמי שלא עשיתי די על מנת לגרום לה להשלים עם האובדן. חשבתי שאם אני השלמתי עם האובדן גם הילדות יתיחסו אל האובדן כאל מקרה טרגי שלא ניתן היה להימנע ממנו. ואז נפל לי האסימון. זכרתי את הביטויים ששמעתי על התנהגותי לאחר שראיתי את הבת מחזירה את נשמתה לבורא. שמעתי מקצת מן הביטויים. "קיבל את זה כמו גבר", היה איתן כסלע" "איך עמד כך בגבורה" ועוד. אלוהים ,חשבתי לנפשי, הם לא יודעים כמה כאב נשאתי בחובי. הם לא יודעים שפני הספינקס הוא מסכה. . ואז גם חלפו לנגד עיני שיירות ההרוגים והפצועים שמובלים על מכסי מכוניות אל התאגד.. זכרתי את הנער ששכב פרקדן על הזחלם במרחק של כחמישה מטרים ממני וטיל שהגיע משום מקום פגע והרג אותו.. ואני המשכתי לעמוד צופה ברופא שבודק את הנער ומכסה את פניו בשמיכה. ברגע זה הנער היה עוד מספר בסטטיסטיקה המלחמתית. עוד הרוג שמצטרף אל שיירת ההרוגים שעברו לידינו מידי פעם. . באותו רגע ידעתי שאיבדתי משהו. לא היה ברור לי מה. אבל קשה היה לי להסביר לעצמי את המקרה . ילד נהרג ולך לא מזיז.. ואז חשבתי על רבים מהלוחמים שראו דם ולבטח נישאר מישקע בחזיהם. יש והמשקע הזה מתורגם לביטוי "הלם קרב" ומה לגבי אלו שלא זוהו? כמה הלומים כאלה מסתובבים בינינו והם אינם יודעים כיצד לתרגם את הסימפטומים. "הטיול" תם וכולם עלו על המכוניות על מנת להיפגש אצלי בבית. . כאן האוירה הייתה כבר שונה. סיפורים ובדיחות וחוויות.טוב שטיול כזה קורה רק פעם בשנה. הועבר גם לאתר סבא וסבתא