השבת שהצילה את רוזה

נערה צעירה עמדה ליד אביה על המזח הנמל הפולני, לרגליה מזוודה גדולה, מוכנה להפלגה באוניית קיטור. מתוך המשפחה ברוכת הילדים, נבחרה דוקא רוזה בת השתים עשרה להישלח לאמריקה, ארץ הזהב. החיים בפולין היו קשים, והרעב היה אורח קבוע בבית. משפחתה חסכה פרוטה לפרוטה עד שהצליחה לקנות כרטיס בכיוון אחד לארה"ב. ורוזה, הצעירה מבין הילדים היתה ברת המזל שנבחרה לנסוע. אביה הרים את המזוודה ופסע בשקט, כששולי מעילו מתנפנפים ברוח. רוזה יכלה לראות כמה התאמץ לשלוט ברגשותיו. הקמטים שבפניו, העצבות היוקדת בעיניו החכמות גילו את הסבל שהיה מנת חלקו. האב פלט אנחה והניח את המזוודה על הסיפון. הוא הרכין את ראשו אל פניה התמימות של רוזה, והביט היישר אל עיניה. הוא רצה לצעוק, למחות על אכזריות הגורל. כמה רצה לחטוף את בתו חזרה הביתה, להחזיק אותה כפי שהיה מחזיק אותה כשהייתה תינוקת. במקום זה הוא הניח יד רועדת על לחיה. "רוזה ילדתי, זכרי: ה' נמצא איתך היכן שתהיי. זכרי את חוקיו ומצוותיו ושמרי עליהם היטב. לעולם אל תשכחי, שיותר מששמרו היהודים את השבת, שמרה השבת עליהם. אולי זה יהיה קשה בארץ החדשה, אך אל תשכחי מי את ומהיכן באת. שמרי את השבת - בכל מחיר שבעולם". "אבא! אבא!" רוזה קברה פניה במעילו המחוספס של אביה, זרועותיה הצנומות כרוכות חזק סביב צווארו כאילו רצתה להיאחז בכל מה שהיה מוכר וטוב. אביה נאנח שוב, כתפיו התכופפו לעבר בתו כשדמעותיו מתערבבות בדמעותיה שלה. שריקת האוניה סימנה את הפרידה. האבא רכן שוב וחיבק את בתו חזק עד שכמעט נעתקה ממנה נשמתה, הסתובב ופסע לאורך כבש האוניה. הא נראה כפוף ומובס על ידי קשיי החיים. כשהחלה האוניה להתרחק מחיי העיירה בפולין, נשבה רוח ים רעננה על הנוסעים המתכוננים להתחיל חיים חדשים. עבור רוזה הנסיעה היתה מלאה בספיקות. האם הקרובים שלה אכן יקבלו אותה בפנים יפות, או שהיא תהיה לבדה בארץ החדשה? כמה מפחידה היתה המחשבה על חיים חדשים ללא קרוביה האהובים! כשהתקרבה האניה לחופי ניו-יורק, עמדו הנוסעים בסיפון, צועקים ומוחאים כפיים כשראו את היבשת החדשה. רוזה עמדה בצד, ביישנית ולא בטוחה. האם הארץ החדשה תגשים את הבטחתה לתקווה, חופש ועושר? האם קרוביה יבואו לפגוש אותה - או שהיא עתה חסרת בית? רוזה לא היתה צריכה לדאוג זמן רב. הקרובים שלה כבר חיכו לה, חרדים ודואגים לבת הדודה הטירונית שלהם. לא ארך זמן רב ורוזה התבססה במעונה החדש. בהתנהגותה והופעתה הבוגרת מצאה רוזה תוך זמן קצר עבודה כתופרת. החיים באמריקה היו לה חדשים ומוזרים. היא השילה מעליה גינונים פולניים במהירות וכך גם את גינוני הדת. צניעות, כשרות ותורה ננטשו, יחד עם ביגוד לא אופנתי ומיושן. קרוביה של רוזה התעקשו על כך שהדת היא מיושנת, או, לדבריהם, אביזר בלתי נחוץ באמריקה. אולם רוזה לעולם לא שכחה את מילותיו האחרונות של אביה כשנפרדו. היא אמנם לבשה את הבגדים החדשים שקרוביה נתנו לה, הסתפרה כצו האופנה, אך לעולם, לעולם, לא ויתרה על שמירת שבת. כל שבוע, בלי יוצא מן הכלל, רוזה המציאה תירוץ חדש לבוס שלה כדי להסביר מדוע אינה מופיעה לעבודה בשבת. שבוע אחד היה זה כאב שיניים, שבוע שני כאב בטן, וכו'. אחרי שלושה שבועות מנהל העבודה שלה עלה על העניין. הוא קרא לה ואמר לה בנימה של רצון טוב: "רוזה, אני מחבב את עבודתך ואני מחבב אותך, אבל סיפורי השבת שלך חייבים להיפסק. או שאת מופיעה לעבודה בשבת הקרובה, או שאת יכולה לחפש לך מקום עבודה אחר". כשקרוביה של רוזה שמעו על מה שאירע, הם היו נחושים בדעתם שרוזה צריכה לעבוד בשבת. הם הפעילו עליה לחץ; היא שידלה, הסבירה וניסתה לשכנע. רוזה הרגישה כמו עלה שנתפס בין משבי רוח חזקים, נדחף ונמשך, ללא משקל או חיים משלו. היא היתה כה צעירה ופגיעה. היא רצתה להשביע את רצונם של קרוביה, אך מילותיו של אביה הדהדו ללא הרף בראשה. מה תעשה? השבוע עבר על רוזה במבוכה. רגשותיה היו נסערים. מצד אחד, אבא איננו פה כדי לעזור לי. אני רוצה להשביע את רצונם של חבריי החדשים, אני רוצה חברות, אני רוצה להתאים לארץ החדשה, ניסתה לטעון. ואז, באותה מהירות, הופיעה מחשבה אחרת: מצד שני, איך אני יכולה לשכוח את השבת? איך אני יכולה לוותר על היופי שאבא לימד אותי? שוב ושוב טענו הקרובים "רוזה, יקירתי, תקשיבי לנו. זה לטובתך". כך המשיכו, ורוזה לא ידעה מה לעשות. ביום שישי הלכה רוזה לעבודה כשבידה תיק אוכל וראשה טרוד במחשבות. היא ישבה ליד מכונת התפירה במשך כל היום, מאזינה לזמזום המכונות, ובלי משים מטפלת בעבודת הייצור המסיבי שלה. האם יהיה זה כה נורא לעשות זאת גם מחר? הרהרה. הגיע הזמן להחליט. רעשי מכונות התפירה תאמו את מחשבות המצוקה של רוזה. מה עליה לעשות, יבוא המשך