המשך הסיפור השבת שהצילה את רוזה

שוב ושוב טענו הקרובים "רוזה, יקירתי, תקשיבי לנו. זה לטובתך". כך המשיכו, ורוזה לא ידעה מה לעשות. ביום שישי הלכה רוזה לעבודה כשבידה תיק אוכל וראשה טרוד במחשבות. היא ישבה ליד מכונת התפירה במשך כל היום, מאזינה לזמזום המכונות, ובלי משים מטפלת בעבודת הייצור המסיבי שלה. האם יהיה זה כה נורא לעשות זאת גם מחר? הרהרה. הגיע הזמן להחליט. רעשי מכונות התפירה תאמו את מחשבות המצוקה של רוזה. מה עליה לעשות, או יותר נכון מה יכלה לעשות? כשהשמש שקעה אט-אט, ידעה רוזה שבעצם אין כאן שאלה כלל. היא היתה יהודיה, ועליה לשמור שבת. שבת באמריקה לא היתה כמו היום החמים והמשפחתי שרוזה הכירה בבית. השבוע היה זה הגרוע ביותר. לא היה לה אומץ לעמוד מול קרוביה ולומר להם את החלטתה. במקום זה היא עזבה את הבית בבוקר כשהיא מעמידה פנים שהיא הולכת לעבודה. למעשה היא צעדה הלוך וחזור ברחובות העיר הגדולה, ויחד עם היונים הלכה לנוח בפארק שבכיכר. "אבא, השיר הזה בשבילך" לחשה. היונים פרעו את נוצותיהם. "יונה מצאה בו (בשבת) מנוח". היא ישבה שם בין היונים, שרה את זמירות השבת שהכירה, כשדמעות בעיניה, ומפעם לפעם פורצת בבכי חרישי. כשהופיעו לבסוף שלושה כוכבים בשמים המבשרים את סיומה של השבת, החל הירח לזרוח על הילדה העייפה ושטף אותה באור מבהיק. רוזה ניצחה, אך זה עלה לה ביוקר. היא איבדה את מקום עבודתה והתנכרה למשפחתה. "ברוך המבדיל..." (ברכת ההבדלה שנאמרת במוצאי שבת). זהו, שוב צריך לעמוד בפני קשיי היומיום. רוזה הלכה הביתה בכבדות כשהיא מפחדת מן הסצנה הלא נעימה שתתרחש כשקרוביה יבינו שהיא לא היתה בעבודה. בעודה מתקרבת לביתה, פילחו זעקות את רצף הרהוריה. "רוזה! מה.... מה..... מה את עושה פה? את פה? איפה היית? רוזה הביטה בבן דודה ג'ו ומבטה מדוכדך. "ג'ו, מה יהיה איתי? שמרתי שבת ואיבדתי את עבודתי. עכשיו כולם יכעסו. ומה אעשה, ג'ו"? היא דיברה ובכתה בבת-אחת. ג'ו הסתכל עליה ושאל בעדינות: "רוזה, לא שמעת?" "שמעתי מה?" "היתה שריפה נוראית במפעל. רק ארבעים אנשים ניצלו. אי אפשר היה לצאת מהבניין. אנשים אפילו קפצו אל מותם". קולו של ג'ו התחלף בבכי "רוזי, את לא רואה? בגלל ששמרת את השבת, נשארת בחיים. בגלל ששמרת שבת, חייך ניצלו".