אהבה מאוחרת ומיוחדת

אהבה מאוחרת היא מתנה שיש לקחת בשתי ידיים. מרים שחק ואהובה יעקב ז"ל, היא אז בת 63 והוא בן 67, לא היססו לרגע וזכו באהבה יוצאת דופן, אך זו נקטעה כעבור חצי שנה בלבד באופן טראגי. החמצה? פספוס? שחק מעדיפה להיות אסירת תודה על ההזדמנות לאהבה גדולה שנפלה בחלקה. "אם אבכה כל הזמן", היא אומרת, "העוצמות שקיבלנו אחד מהשני יתפוגגו".

שנתיים אחרי מותו הפתאומי של בן זוגה, יוצא ספרה של שחק, "פתאום באמצע האהבה" (הוצאת קונטנטו דה סמריק), המספר את סיפור ההכרות שלה עם יעקב, חקלאי מעמק חפר, את מערכת היחסים המיוחדת שנוצרה בין שני אנשים מאוד שונים ואת המוות שהגיע באמצע כל זה. "המסר של הספר", היא אומרת, "הוא אל תתנו לפחד לנהל את החיים".

אתרי היכרויות היו הדבר האחרון שעניין את שחק, גרושה ואם לארבעה, מאמנת אישית ומטפלת אלטרנטיבית במקצועה. בעקבות לחץ מהסביבה החליטה לקפוץ למים, ואחרי שיטוט בכמה אתרים הגיעה למוטק'ה. "היה שם משהו שהרגיש יותר נקי, יותר מחובר לאנשים אמיתיים. יעקב כתב שם שורה וחצי, אבל משהו הדהד לי נכון. הוא סיפר שהוא אלמן בן 67, סב לעשרה נכדים וחושב שלא טוב היות האדם לבדו.

"עניתי לו והוא מאוד שמח. כבר בשיחה הראשונה זה זרם, והוא אמר 'בואי ניפגש'. נפגשנו בבית קפה בשרון וראיתי לפני גבר תמיר וזקוף, גובה מטר שמונים וחמש, עם עיניים כחולות והרבה נוכחות. בשיחה הוא התגלה גם כאיש מאוד חכם. בפגישה השנייה, בחוף בית ינאי, הוא שאל אם שמעתי בפגישה הראשונה את הקליק וסיפר שמההתחלה עשיתי לו פרפרים. ישבנו בבית קפה על החוף וטיילנו לאורך הים. הוא הדהים אותי בישירות שלו, ביושר, בפשטות.

"בסוף הפגישה הוא סיפר ששתל פרחים חדשים בעציצים. גם אני גדלתי באזור חקלאי ומאוד מחוברת לטבע ולגינון ושמחתי לעזור. כשהגעתי אליו לבית במושב, התברר לנו מתמונות על הקיר שאמא של אשתו המנוחה ואמי היו חברות ואפילו פגשתי פעם את אשתו. זאת היתה ממש טלנובלה. תוך עשרה ימים עברתי לגור איתו. הוא הציע את זה כבר בפגישה הראשונה".

כיום היא בת 66 ומתגוררת בגפה בסמוך לאחת מילדיה, ביישוב הר אדר. הספר שכתבה היה עבורה הזדמנות לעבד את האבל ואת ההלם של הרס העולם שהחלו השניים לבנות לעצמם. "הספר הוא מצבה לזכרו", היא אומרת. חצי שנה אחרי תחילת חייהם המשותפים נסעו השניים לבקר את אחד מילדיו של יעקב המתגורר עם משפחתו בקיבוץ.

"הוא הלך לטייל עם אחד הנכדים ובדרך נפל. הוא קיבל דום לב. עד שהגענו אליו הבנתי שאין עם מי לדבר. זה היה בלתי נתפס. הוא לא היה חולה. נכון שהיה לו מסתם שהוחלף וקוצב לב, אבל הוא היה בחור כארז. בראייה שלי בדיעבד, המוות חסך לו משהו שהוא לא היה מצליח להתמודד איתו. אני לא אגיד שהמחשבה הזאת עודדה אותי, אבל אני מאמינה שדברים קורים בדיוק כשהם צריכים לקרות".

הוא הרגיש לדעתך שזמנו קצר ולכן רצה לממש את האהבה מיד?

"אני לא חושבת. הוא פשוט הרגיש שזה נכון. בעיניו זוגיות הייתה משהו טוטאלי, של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, וזה התאים גם לי. גם אצלי זה תמיד עד הסוף. זה היה גם הקשר שנוצר בינינו. קשר מופלא, מרגש. הדבר היפה ביותר בו היה ההקשבה ההדדית, ההבנה מה חשוב לשני, בלי לוותר על עצמנו. הוויכוח הכי גדול שלנו היה מי מפנק את מי".

עלתה השוואה בין מערכות היחסים הקודמות שלכם לנוכחית?

"לא. לא התעכבנו על מה שהיה קודם. היה ברור שאנחנו רוצים ליצור משהו חדש. זה אומר שלא שאלתי שאלות ולא חיטטתי בעברו, וגם את בעלי לשעבר שמרנו מחוץ לתמונה. זה היה 'אתה ואני פה'. הילדים והנכדים שלי קיבלו ואהבו אותו אהבת נפש, למרות הזמן הקצר שזכו להכיר אותו. הם מרגישים שאיבדו סבא".

תארי את חיי היומיום ביחד.

"אהבנו לבשל ביחד, לעבוד בגינה, לשבת לקרוא אחד ליד השני, או כל אחד מול המחשב שלו. הוא היה עוזר לי במידע, בתרגומים. אהבנו ללכת לקונצרטים ולהרצאות, ופשוט לדבר. דיברנו על הכול. הכול היה על השולחן. יכולנו להיות עצמנו, עד הפסיק האחרון".

יש תחושת פספוס שזה חלף כל כך מהר?

"בספר 'דמדומים' של סטפני מאייר כתוב משהו כמו, 'לא הגיוני להתאבל אם הגשמת את החלום הכי נפלא שלך, אבל הוא הסתיים מהר'. אני אומרת תודה רבה ומציעה גם לאחרים להעז להיכנס, גם למקום שלא ברור מה יש בו. אם יש לכם משהו שרוצה לקרות והוא מכיל ומחבק, אל תחשבו על שום דבר. קחו את ההזדמנות".