בוכים או חוגגים? הבעיה עם יום העצמאות

מאז לידתה של האומה המתחדשת לאחר אלפיים שנות גלות מתחבט העם בישראל בשאלה: כיצד לחגוג את יום העצמאות?

בימיה הראשונים של המדינה היו אלה המצעדים הצבאיים. עם ישראל הצטופף לאורכו של מסלול וחיילינו הגאים צעדו בסך ואחריהם הטנקים וחיל השריון ובאוויר חלפו ביעף בנהמת מנוע המטוסים, ואחרי שנים אחדות באו הסילונים. אחר כך הגיעו ראשי האומה למסקנה כי די לנו במיליטריזם. עם ישראל העדיף להתקבץ בשווקים ובכיכרות ולירות איש ברעהו בנפצים מרעישים. גם העידן הזה חלף-הלך לו , וקול המנגלים נשמע בארצנו. גלי עשן תימרו לשמיים ועם ישראל בלס בשקיקה את הצלי הטעים.

מה דעתכם? הצטרפו לפרלמנט של מוטק'ה

יותר ויותר החל יום העצמאות להפוך ליום של מסיבות שמחה בחצרות הבתים ושירים של פעם הדהדו בחלל עד שעות הבוקר המוקדמות של ערב החג. כל אחד וסגנונו.

יום העצמאות הפך לחג בליסה ומסיבות שמחה. צילום: shutterstock

הפרדה מוחשית בין עצב לצהלה

יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, הנושק ליום העצמאות, מעורר עדיין סוגיות רבות ורגישות.

האם דקה אחרי הצפירה וההתייחדות של עם ישראל עם גיבוריו ראוי לפרוץ מיד בצהלות של שמחה? האם אין להפריד הפרדה ברורה ומוחשית יותר בין העצב לצהלה?

וכיצד יש לחגוג? האם להמשיך ולהרעיף ממון על האמנים השרים בכיכר שמחיריהם מרקיעים לשחקים? האם תשלום של רבבות שקלים מהקופה הציבורית המצומקת עבור זמר או זמרת המתרוצצים בנשימה חטופה מעצרת אחת למשנה היא הדרך לחגוג את עצמאות ישראל?

ועוד שאלה מהדהדת בחלל: כיצד יחגגו ערביי ישראל את היום הזה? הרי יום עצמאותנו איננו חגם של אלה שבחלקם מבקשים עדיין הגדרה לאומית משלהם?

השאלות הללו אינן מרפות ונתחבט בהן כנראה עוד שנות דור. החג הצעיר הזה בחגי ישראל מחפש עדיין את דרכו בינות לכיכר ועשן המנגלים. אין בו אפילו נימה אחת של הלכה ודת אלא חילוניות מובהקת והוא יום של שמחה עממית. הבה נשיר במלוא הגרון שירי מולדת. נחגוג. כל אחד בדרכו. חג שמח.

עוד רייכר מתרגז

פניות לגדעון רייכר - [email protected]