ביקורת ספר: אתה הילד שלי

עיתונאית שעושה כתבה על פעוט חולה שפחות או יותר ננטש בבית חולים נכבשת בידי הפעוט ומחליטה לאמץ אותו. היא עוברת את כל ההליכים הנדרשים, מאמצת את התינוק כחוק ושוקעת איתו בשגרת חיים של אם חד הורית מסורה, שילדה והקריירה שלה הם כל עולמה. חולפות שנתיים. יום אחד, בשובה הביתה, היא מוצאת בתיבת הדואר מודעה המבקשת את עזרת הציבור באיתור ילדים נעדרים שנחטפו. במודעה מופיעים תצלומי הילדים, כפי שעובדו בתוכנת מחשב מיוחדת המדמה את המראה שלהם בחלוף שנים. אחד הפרצופים הניבטים אליה במודעה הוא זה של בנה. ככה נפתח המותחן "אתה הילד שלי" (למה בעצם לא "במבט שני", שקרוב יותר לשם המקורי?), מאת מחברת המותחנים האמריקנית ליסה סקוטוליין, אושיית מותחנים מוכרת ומצליחה בארצות הברית, שזה היה המותחן האחרון שהוציאה (בשנה שעברה, ה-16 במספר) והראשון שגיבורתו איננה משפטנית (כמו סקוטוליין בהכשרתה), אלא עיתונאית. אלן גליסון, שעובדת בעיתון בפילדפיה (מקום מגוריה של סקוטוליין וזירת כל מותחניה; ונכון, היא עצמה גם בעלת טור נשי-אישי בעיתון "פילדלפיה אינקוויירר"), מתלבטת ומתחבטת בשאלה מה לעשות נוכח התצלום המטריד. כיאה לעיתונאית סקרנית היא הולכת בעקבותיו ומעלה באינטרנט את כל הפרטים על נסיבות חטיפתו של הילד הנעדר ומשפחתו. הרצון לדעת את האמת גובר על הרצון לא לדעת דבר ולהמשיך בשגרת חייה - הרי היא לא עשתה שום רע, כל מעשיה היו כחוק - והיא יוצאת למסע שחזור האימוץ וגילוי משפחתו של הילד הנעדר, במטרה לגלות חד משמעית אם הבן שלה הוא הילד ההוא. בדרך היא מחמיצה דד-ליינים בעבודה, מסתכסכת עם עמיתה שאפתנית, מסתכנת בפיטורים - ככה זה בימינו בעיתונות הכתובה - מתאהבת בעורך הברזילאי החתיך והרווק שלה, מגלה שעורכת הדין שהסדירה לה את האימוץ התאבדה, שאמו הביולוגית של הפעוט מתה ממנת יתר של סמים, שהילד הנעדר הוא נצר למשפחה עשירה עד מאוד ושהמטפלת שלו נרצחה במהלך חטיפתו. וכל אותו זמן היא מתחבטת ומתלבטת מה ואיך לעשות, למי לספר מה ואיך לחיות עם כל זה.


סקוטוליין, שהרקורד האמריקני המצליח שלה מעיד על מיומנותה, כתבה מותחן-נוסחה זריז לקריאה וקל לעיכול, כזה שאינו מעיק ואינו מזיק. מסוג הספרים שמכונים ספרי טיסה או ספרי חופשה, כאלה שקל להתרכז בהם גם במקומות הומים כי הם אינם מצריכים באמת ריכוז גבוה, ספרים קריאים, קצביים וקצרי-פרקים, שאין שום סיבה לקחת אותם הביתה במקרה של אובר-ווייט במזוודה (חופשת הפסח בדרך). הכתיבה בפרקים קצרים עד קצרצרים הזכירה לי את היעילות של מותחני הרלן קובן - קוראים ומדפדפים בזריזות, ויש כל הזמן הרגשה של תנועה והתקדמות. הגיבורה העיתונאית-המצפונית היא סוג של גיבורה סטריאוטיפית למדי, שמעצם הגדרתה מאפשרת חקרנות מעל לממוצע מבלי להיות בעלת מקצוע בתחום (בנבדל מבלשית, שוטרת, פרקליטה וכיוצא באלה). זו גם בהגדרה - סטריאוטיפית כמובן - דמות עצמאית, חזקה ובעלת יושרה. אלן היא התגלמות כל אלה, אם כי כמי שמשתייכת למקצוע העיתונות בחיים האמיתיים (גם אם ישראלים ולא אמריקניים), אני חייבת לציין כי הפן המקצועי שלה קצת ורדרד מדי, למרות חרב הפיטורים המרחפת מעל למערכת גם בספר וגם בניכוי אלמנט הסטריאוטיפיות (שבועיים להגשת סיפור צבע אחד, בן כמה מאות מילים בלבד, כחלק מפרויקט משותף למספר עיתונאים?? - הלו, אפשר לעבוד אצלכם??) העיסוק בילדים ובסוגיית הילדים הנחטפים באמריקה מאפשר הצצה לשגרת חיים שלמרבה השמחה איננה חלק מהנוף הישראלי ויש לקוות שגם לא תהיה. שגרה שבה הורים לילדים נאלצים להשגיח עליהם בשבע עיניים בכל מצב ובכל מקום, שגרה שחרדה מתמשכת ואימה ממשית מפני חטיפות היא חלק בלתי נפרד ממנה, בכל יום ובכל שעה. כיוון שמדובר במותחן נוסחתי לחלוטין (מה שטוב בכך הוא היעדר כל יומרנות אחרת), הכול - כולל הדילמות המוסריות-מוסרניות - די בנאלי, צפוי וברור. כמעט שאין הפתעות לאורך הדרך אל הסוף הטוב, שברור כי יהיה כזה כי אלן היא פשוט בחורה טובה. אז אולי לא תנחשו מראש איך בדיוק יגיע הסוף הטוב ומתי יקרו הדברים הרעים שבדרך, אבל בגדול, כל חובב מותחנים יבין במהירות ובקלות לאן נושבות הרוחות של פילדלפיה.
שורה תחתונה:
מותחן-נוסחה שהולם בדיוק ממדים של ספר טיסה לחופשה.
"אתה הילד שלי", מאת ליסה סוקוטוליין. תרגום מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית. 328 עמודים עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: שאטר איילנד

ביקורת ספר: דור המדבר

ביקורת קולנוע: פריחת הדובדבן

ביקורת ספר: חבלים וצלבים

ביקורת קולנוע: תלוי באוויר