ביקורת ספר: הקורבן

מוטב מאוחר מאשר לעולם לא: הוצאת זמורה-ביתן מוציאה עכשיו בעברית, יותר מ-60 שנה לאחר שפורסם, את ספרו השני של הסופר האמריקני היהודי זוכה פרס נובל לספרות, סול בלו, "הקורבן". בלו אמנם טען בשלב מתקדם של הקריירה ושל הכתיבה שלו כי "הקורבן" הוא בעיניו סוג של עבודת דוקטורט, טרום כתיבתו הבשלה באמת, אבל גם אם כתיבתו המאוחרת טובה יותר, זה לא אומר שזאת אינה טובה בפני עצמה. ובכלל, בלו יכול להיות דרשן ופרפקציוניסט כלפי עצמו, מה שלא קשור להנאת הקוראים ולחוויה שלהם. "הקורבן", שיצא לאור בארצות הברית ב-1947, מתרחש בניו יורק של אותם ימים ומיטיב לתאר וללכוד את האווירה, את המראות ואת שגרת החיים של אותם ימים. מבין הדפים כמעט ועולה אד המדרכות המהביל של ניו יורק בשחור-לבן, והקורא נשאב למציאות שבה גברים חבשו מגבעות כדבר שבשגרה, הזמנות לאירועים נשלחו בדואר, מכתבים היו אמצעי תקשורת מרכזי ושגרתי, הודעות דחופות נשלחו במברק, עשרה דולר היו הרבה כסף ולא בכל בית היה טלפון. גיבור הספר הוא אסא לוונטל, גבר על סף גיל העמידה, עורך במגזין מקצועי קטן שהמערכת שלו ממוקמת בלואר מנהטן. הוא גר במנהטן ונשוי למרי, שנסעה אל אמה שבבולטימור (ואחר כך איתה לדרום). יום חם ודביק אחד מזעיקה אותו גיסתו שגרה בסטאטן איילנד. בנה הפעוט חולה והיא אינה יודעת מה לעשות. בעלה, אחיו הצעיר של אסא, נמצא הרחק משם, עובד בטקסס. לוונטל נוסע לבית הגיסה, ולאחר שובו משם הוא נתקל בפארק סמוך לביתו בגבר שנדמה לו כי הוא עוקב אחריו, אדם שנראה שיכור ומרופט, ואשר מתגלה כמכר מעברו. לאיש קוראים אולבי, ומתברר שאכן חיפש את לוונטל, לטענתו - כדי לסגור עמו חשבון, שכן לוונטל, לדבריו, הרס את חייו. מכאן מתחיל לוונטל להסתחרר במחול שדים כפול ומקביל, כשלא ברור מי בדיוק הקורבן בכל אחד מהם, ואולי הכול קורבנות של כולם. לוונטל חש שאולבי רודף אותו ודורש ממנו דבר מה שלא בצדק, שכן הוא מאשים אותו על לא עוול בכפו בשלל מפלות ואסונות שפקדו אותו במשך שנים שבהן לא נפגשו, החל בפיטוריו וכלה במות אשתו-פרודתו.


לוונטל, שרק רוצה להבהיר את עמדתו ולהיפטר מאולבי, מוצא עצמו שוב ושוב מנוצל על ידיו, מתומרן ונכנע לגחמותיו, משחק את המשחק על פי המהלכים שאולבי מכתיב. עד כדי כך, שהוא אפילו משכן אותו בביתו לימים אחדים שבהם אולבי חוצה כל גבול אפשרי. וכל זאת בעצם רק כי לוונטל רוצה לעשות את הדבר הנכון, להיות בסופו של דבר בסדר, למרות הכול. גם מול משפחתו של אחיו, שאליה הוא אינו קרוב כלל, הוא מנסה להיות בסדר, לעשות את הדבר הנכון. הוא מנסה לשכנע את גיסתו לקחת את הפעוט החולה לבית חולים ומשאינו מצליח, הוא מוצא בעבורה רופא מומחה שמגיע לביקור בית - ומורה מיד לאשפז את הילד. הוא מארח את בנה הגדול יותר ליום כיף במנהטן, בעוד היא רתוקה למיטת הילד החולה בבית החולים ושולח מסרים לאחיו שבטקסס על המתרחש. הוא משלם לרופא וממהר לבית המשפחה כשהוא מתבשר על מות הפעוט ומנסה ככל יכולתו - המוגבלת - לתמוך באחיו ובמשפחתו. הוא רוצה לעשות את הדבר הנכון, גם אם אינו מצליח בכך באמת. בלו ממקם את גיבורו היהודי, המודע ורגיש ליהדותו עד כדי תחושת רדיפה שחודרת לכל תחום בחייו, בניו יורק של אחרי מלחמת העולם השנייה, עיר מלאה מהגרים, תרבויות, פליטים, קורבנות כאלה ואחרים וגיבורים שונים ומשונים. לוונטל, שאמו המנוחה הייתה חולת נפש ואביו היה - בעיניו - עלוב נפש, הוא מסוג הגיבורים שכל חייהם התאוו לשפר את עצמם ואת חייהם, אך מעולם לא הצליחו באמת להימלט ממשא ההיסטוריה המשפחתית שלהם, ממטענים רגשיים ונפשיים ובעיקר מעצמם. הוא לא יכול לשאת את המחשבה שהוא אולי עשה עוול למישהו, בין היתר כי הוא רואה את עצמו כקורבן כמעט תמידי של מישהו או משהו, אפילו של הבדידות שכפתה עליו נסיעתה של אשתו. לוונטל הוא יהודי רדוף, אדם שאין לו מנוחה; אדם שהכול מטריד אותו והוא טרוד תמידית. אין לו רגע של שלווה, ובעקבותיו גם לקורא אין. הקורא העוקב אחר חיבוטי הנפש שלו, אחרי נפתוליו, אחרי המלכודות שאליהן הוא נופל ומפיל את עצמו. גל חום מעיק, דביק, מהביל, סחוף גשם ורוחות לא נעימות, תלוי מעל הסיפור כתפאורה קדורנית, המגבירה את האווירה הדחוסה וקצרת הנשימה, את התחושה העגומה, המכבידה, של מלכודת אנושית כאובה. קריאת הספר משולה קצת למסע במנהרת הזמן לזמן אחר ולמקום אחר, זמן ומקום שבהם התפאורה אולי הייתה שונה, אבל אנשים בבסיסם חיפשו, חששו מפני וביקשו את אותם דברים אלה באלה. הבונוס, במקרה הזה, מעבר לאווירה שמצליחה ליצור מחנק בקורא גם שישה עשורים ויותר אחרי שנכתבה, הוא המפגש עם סופר ועם סיפור המשתייכים לספרות שעמדה במבחן הזמן, ספר שתובע קריאה בריכוז ומעניק בתמורה חוויה ספרותית אמיתית.
שורה תחתונה:
סיפור אנושי מהפנט וטורד מנוחה, שהוא גם ספרות טובה.
"הקורבן" מאת סול בלו. תרגום מאנגלית: ארז אשרוב, זמורה-ביתן מוציאים לאור. 271 עמודים עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: על הזוג מורגן שמעתם?

ביקורת ספר: אתה הילד שלי

ביקורת קולנוע: שאטר איילנד

ביקורת ספר: דור המדבר

ביקורת קולנוע: פריחת הדובדבן