ביקורת ספר: מסתרי פיטסברג

"מסתרי פיטסברג" הוא רומן הביכורים של הסופר האמריקני מייקל שייבון, אשר יצא בארצות הברית ב-1988. בעברית הוא רואה עכשיו אור, אחרי ששלושה מספריו המאוחרים יותר כבר יצאו בעברית. קהל אוהדיו המקומי של שייבון ודאי יסתקרן למפגש עם היצירה שהפכה אותו מסטודנט מוכשר ומבטיח לסופר צעיר נחשב ורב מכר. מי שאינם מכירים אותו עדיין יוכלו להתרשם מיצירתו על פי סדר כרונולוגי. כך או כך, "מסתרי פיטסברג", בנבדל מיצירות ביכורים בוסריות של סופרים אחרים שתורגמו רק אחרי שיוצריהם התחבבו על קוראי עברית בזכות ספרים מאוחרים יותר שלהם ואכזבו עומד היטב במבחן הזמן והמשך היצירה של יוצרו. "מסתרי פיטסברג" עומד בהצלחה בכל מבחן עצמאי של ספר, בלי קשר לספרים אחרים של מחברו, וזה כנראה סימן היכר מובהק לספר ראוי. מדובר בסיפור התבגרות, במסע התבגרות של צעיר יהודי שמתחולל במשך קיץ אחד, בין סוף לימודי התואר הראשון שלו בפיטסברג לבין תחילת "שארית חייו" כאדם בוגר. פיטסברג, העיר שבה מתרחש הכול, איננה רק בבחינת תפאורה למסע הזה. היא במובנים רבים אחת מגיבורות הסיפור, שלובשת ופושטת צורות ומראות, ניחוחות ואווירה, מזג אוויר ומצבי רוח, ממש כשם שדמויות אנושיות מחליפות בגדים, צורה ומצבים נפשיים. גיבור הספר והמספר הוא ארט - ארתור - בכסטין, בחור יהודי טוב ובן יחיד לאביו הגנגסטר, שעושה ככל יכולתו כדי להרחיק את בנו היקר מכל מגע עם עולמו האפלולי והנכלולי. אמו של ארט מתה בתאונת דרכים, שהוא ואביו אינם מזכירים לעולם, חצי שנה לפני הבר מצווה שלו, שהייתה גם המועד שבו התחוור לו במה בעצם עוסק אביו (באופן כללי בלבד, כמובן). לארט, המעביר את הקיץ בעבודה בחנות ספרים מזן רשתות הפלסטיק שבהן אפשר היה באותה מידה גם למכור חטיפים או תחתונים, יש אינטליגנציה גבוהה, הומור שנון, נטייה לבכות בקלות, רצון ילדותי להספיק להשתולל עוד קצת לפני שייאלץ להיות מבוגר אחראי והמון תהיות עצמיות בנושאי חיים שונים, החל מלאן מועדות פניו וכלה ביחסיו עם נשים. וגברים. הקיץ של ארט מפגיש אותו עם מספר אנשים שמשנים ומשפיעים עליו בעצם לנצח, שמקדמים אותו בתחנות השונות במסע ההתבגרות שלו. שניים מרכזיים, שמולם ואיתם הוא מוצא עצמו נשאב למשולש אהבה שבו הוא מנסה לברר לעצמו אחת ולתמיד אם הוא הטרוסקסואל או הומוסקסואל הם ארתור, גיי שרמנטי, משכיל ושנון שעובד בספריית האוניברסיטה, ופלוקס, סטודנטית לצרפתית שרוב הזמן מתלבשת, מדברת ומתנהגת כאילו היא חיה בסרט - והסרט משתנה מעת לעת. נוסף לשניים אלה ישנם גם קליבלנד, אינטלקטואל מסוג אחר לגמרי - אופנוען בעל גוף, אלכוהוליסט, מסומם ובאופן כללי פגע רע, שהוא חבר מהתיכון של ארתור, אשר מאוהב עד עמקי נשמתו המסוכסכת עם עצמה ועם העולם בג'יין, וואספית אינטלקטואלית מבית אמיד, שמצדה מנהלת איתו יחסי אהבה-שנאה מתמשכים.


מעבר לגלריית הצעירים והחדשים האלה בחייו של ארט ישנם כמובן יחסיו הטעונים עם אביו ועם יתר קרובי המשפחה המאפיונרים, הנושא המושתק, הכאוב והלא פתור של מות אמו ויחסיו איתה בכלל, וגם מערכת יחסיו, שהסתיימה, עם מי שהייתה בעבר חברתו - שעזבה אותו - ואשר אביו לא סבל. בין גשם מנקה לחום דביק ולח, בין בתי עשירים ושכונות שירדו מנכסיהן, בין מדפי חללי ספרייה אוניברסיטאית למחסן חנות ספרים, מתברר לארט המתבגר ששום דבר בחייו הוא לא בדיוק ככה, אם להשתמש בפרפראזה על משפט ממחזהו של חנוך לוין "המתלבט". תהיותיו העצמיות ביחס למיניותו, עוד מימי התבגרותו, לא נפתרו חד משמעית כמו שחשב. אהבתו לארתור ואהבתו לפלוקס הם שני דברים שונים, ואולי בכלל אינם אהבה. ארתור איננו מי שחשב שהוא, וכך גם לא קליבלנד, ואפילו לא פלוקס. וכל אחד מהם, בסופו של דבר, משפיע עליו באופן שונה ממה שחשב או חשש בתחילה. גם יחסיו עם אביו, שחשב עליהם במושגים ברורים מאוד, משתנים לגמרי. אביו נראה לפתע, באורו המשתנה של הקיץ המכריע ההוא בפיטסברג, אחרת לגמרי, שונה מהאיש שראה ארט הילד והנער כל השנים. ואולי הדבר החשוב ביותר שארט מפנים מהקיץ רב האירועים והתהפוכות ההוא הוא התובנה שהעולם אינו שחור ולבן, אלא יש בו המון גוונים של אפור. שזה - ולא חשוב מהו אותו "זה" - לא בדיוק ככה. קוראים לזה התבגרות. שייבון יצר סיפור התבגרות מר-מתוק, עז צבעים ומלא חיים. גבולות הריאליזם נמתחים עד הקצה הנושק לדרמה גדולה מהחיים (צל המאפיה והגנגסטרים), אבל לעולם אינם גולשים למחוזות האבסורד או הפנטזיה הבלתי מתקבלת על הדעת. הדמויות ברובן מוקצנות, כמעט תיאטרליות, ובכל זאת משכנעות בכנותן. שלל האירועים וההתרחשויות גם הוא כמעט גובל במינון יתר, ובכל זאת מצליח להתקבל כקורות קיץ אחד של פורענות. לכאורה בחר שייבון להתמודד במסע הזה עם נושאים קלאסיים של התבגרות: יחסים עם הורים, עם ממסד, עם מיניות ומין. למעשה שייבון עושה זאת מזווית ייחודית, בצורה רעננה ואחרת. שייבון, כך נדמה, יודע לנווט את גיבוריו במסע הזה בדיוק באופן ובצורה שבהם הקורא מסוגל להתחבר אליהם. גם אם אין, ולא היה, שום סיכוי שמשהו דומה לזה יקרה לו, הרי שכל זה - או דברים שונים אך דומים במהותם - משתייך לרפרטואר הרהורי מרידה פרועים יותר או פחות שחולפים לעיתים בראשו של כל אחד כמעט. שייבון, ואת זה יודעים כבר כל אוהדי יצירתו, יודע לכתוב. הוא יודע להלביש במילים ובמשפטים דייקניים את התחושות והריחות, את הצבעים והצורות, את האוויר ומזג האוויר, וכל השאר. פיטסברג מעולם לא הייתה כה מרתקת, מסעירה, רבת גוונים ופנים כמו בספר הזה. "מסתרי פיטסברג" הם מסתרי התבגרותו של ארט בעיר, מסתרי הקיץ ההוא ומסתרי העיר עצמה, שמעולם לא נשמעה מושכת יותר. ולא טעיתי בבחירת הפועל "נשמעה".
שורה תחתונה:
סיפור התבגרות מרענן, צבעוני, מפתיע, מצחיק ועצוב.
"מסתרי פיטסברג" מאת מייקל שייבון. תרגום מאנגלית: ארנה קזין. הוצאת עם עובד. 290 עמודים
אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים
עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: תש"ח

ביקורת ספר: משחקו של המלאך

ביקורת קולנוע: דייט לילי

מיץ' אלבום: ההספד שהוביל לספר

ביקורת קולנוע: אמהות וילדים