ביקורת ספר: נעלמת

ג'יליאן פלין היא סופרת מותחנים אמריקנית, ש"נעלמת" הוא ספרה השלישי. גם שני מותחניה הקודמים יצאו בעברית ("חפצים חדים", "מקומות אפלים"), ושניהם, כמו החדש, חורגים בסיפור ובמבנה ממותחני נוסחה שגרתיים, ומציגים תמונה קודרת של בני אדם ושל היחסים ביניהם. "נעלמת" הולך צעד אחד קדימה בהתבוננות קודרת על אנשים ומה שהם עושים - או מסוגלים לעשות - זה לזה, ולא אפרט למה כדי לא להרוס את המתח, רק אומר שיש משהו מאוד מטריד, שלא לומר מפחיד, באופן שבו פלין מצליחה להפוך כל התייחסות ריאליסטית מפוכחת להתנהגות אנושית, למאיימת ומרתיעה. מכאן כנראה גם כוח המשיכה של הספר, שהצליח מאוד במולדתו ובעוד כחודשיים כבר ייצא הסרט בעקבותיו (עם בן אפלק).

"נעלמת" הוא סיפור של ועל בני זוג, איימי וניק דאן, שחיים בעיירה קטנה על גדת המיסיסיפי. ביום הנישואים החמישי שלהם איימי נעלמת. ניק הוא הבעלים של בר מקומי, יחד עם אחותו התאומה. בעבר היה עיתונאי תרבות (שפוטר, בגלל המשבר בענף) ובמשך למעלה מעשור חי ועבד בניו יורק. לעיירת ילדותו חזר כדי לסייע לאחותו לטפל באמו הגוססת מסרטן, כי בין כה וכה הוא ואשתו היו מובטלים בניו יורק.

איימי היא יפהפייה אמריקנית קלאסית, כולל הבלונד והעיניים הכחולות. גם היא עבדה בעיתונות ופוטרה מאותה סיבה שהוא פוטר, אלא שהיא - בעלת תואר בפסיכולוגיה - חיברה שאלוני בחני-את-עצמך למגזינים.

ניק גדל עם אחותו התאומה בצל אב מנותק ושונא נשים, שהתגרש בצעירותו מאמם. האם גידלה את בנה באהבה ובפינוקים, למרות שעבדה קשה למחייתם (זבנית בחנות נעליים). איימי, לעומתו, גדלה בסביבה ניו יורקית אמידה ומטפחת - הוריה האוהבים (אותה וזה את זה), צמד פסיכולוגים של ילדים, יצרו סדרת ספרי נוער שהתבססה על בת דמותה, סדרה שהייתה מכרה זהב כלכלי.

אם המושבות

צעקה הפוכה

גדר חיה

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם, לקבל המלצות מגולשים או לשוחח על ספרים? לקהילת קריאה וספרים מומלצים: לחצו