ביקורת ספר: צל חיים

ברומן הביכורים שלו, שנקרא בעברית "צל חיים" (במקור Bearing the Body), מביא בעצם אהוד חבצלת סיפור של דור שני לשואה. אבל אין לטעות בשם העברי של המחבר ובתגית שלעיל - אין מדובר בסיפור חוויה ישראלית, מקומית, שמצטרפת לספרים אחרים שנכתבו מכאן, כמו למשל ספרים של אורית שחם-גובר, נאוה סמל וליזי דורון. חבצלת, שנולד בירושלים ב-1955 אך היגר לארצות הברית עם משפחתו ב-1957 (אביו, הרב מאיר חבצלת, לימד בישיבה יוניברסיטי עד שפרש לגמלאות לפני כשלוש שנים), מביא בספרו חוויה של בן דור שני אמריקני בכל רמ"ח אבריו היהודיים והווייתו. נתן מירסקי הוא הצעיר משני בניהם של סול ופרידה מירסקי, ניצולי שואה יהודים שנפגשו במחנה פליטים, נישאו, הגיעו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ונשבעו לא להביט אחורה, להתחיל חיים חדשים במולדת החדשה ולהעניק לבניהם דניאל ונתן (נתניאל) חיים אחרים, טובים וחופשיים. אלא שהמציאות והטבע האנושי לא בדיוק ישרו קו עם השאיפות הנחרצות של בני הזוג, ובעיקר של האב, סול. בפתח הסיפור יוצא נתן, רופא מתמחה בן 39, שהצליח להתברבר ולהתפזר במשך שנים בין מקצועות ותחומי עניין ובין נשים ומערכות יחסים, מהדירה שהוא חולק בבוסטון עם האישה שהוא אוהב אבל לא יודע לאהוב באמת לבית אביו האלמן בניו יורק. הסיבה: זה עתה נודע לו שאחיו הבכור דניאל, האח שאותו העריץ כל ילדותו, הבן שנחשב לעילוי ולגאון בפוטנציה, שגדל להיות מרדן הרפתקן ובהמשך מכור לסמים שחי מהיד לפה בשולי החברה בצד השני של יבשת אמריקה, מת. זאת ועוד: מתברר כי בשל תסבוכת ביורוקרטית גופתו נשרפה ושרידיה נמסרו לאישה שלא נתן ולא אביו ידעו על קיומה בכלל, שהייתה ככל הנראה זוגתו.


הבן והאב יוצאים למסע אל המערב (סן פרנסיסקו, הנתונה בגל חום מעיק ומחניק), שבהחלט מתגלה מבחינתם, במובנים אישיים רבים, כסוג של מערב פרוע. הם נאלצים להתעמת ולהתמודד זה עם זה ועם עצמם ועם הסתבכות רפואית שבגללה האב מתאשפז בבית חולים. הם מתמודדים עם האח-הבן המת ונסיבות מותו, עם פרקי ילדות, משא זיכרונות השואה שהושתקו בבית, הציפיות והאכזבות שלהם מעצמם ומבני משפחתם, ועם האישה הזרה שהייתה חלק מחיי האח שמת ויש לה, כך מתברר, בן צעיר שסוחב משא נפשי גדול בהרבה ממידות חייו. נתן נאלץ להתמודד גם עם התפרקות מערכת יחסיו הנוכחית עם זוגתו ועם ההכרה שהוא נכה רגשית בתחום הזה, והבן והאב - כל אחד במסלול מפותל ומתיש משל עצמו, נאלצים להתמודד עם העובדה שהם אינם יודעים כיצד להביע אהבה. הסיפור בנוי מקטעים שמשתלבים זה בזה כמו רסיסי חיים שמצטרפים לתמונה אחת גדולה, כשהדמות המרכזית בכל קטע מתחלפת ומשתנה. זה אמנם דורש מהקורא מידה של ריכוז, אבל בתמורה הוא זוכה בערך מוסף בדמות שלם שהוא יותר מסך כל חלקיו. מעבר לסיפור הטעון שחבצלת מספר, הוא גם מצליח ליצור בעולם הבדיוני שהוא בורא אווירה דחוסה ומעיקה של עייפות פיזית ונפשית גדולה שמחלחלת גם אל הקורא ומיתרגמת לתחושה כמעט ממשית שנוצרת במהלך הקריאה. זהו אחד מספרי הביכורים הבשלים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, ספר עשיר, נוגע ללב, צובט ועצוב, ומלא באנשים פגומים מקסימים. ומילה אחרונה - וטובה - למי שאחראי לגרסה העברית של השם, שהצליח למצוא לשם המקורי מקבילה עברית שגם היא דו-משמעית וטומנת בחובה גם התייחסות כללית לסיפור וגם התייחסות לגורם מרכזי בו. כשתקראו - תבינו.
שורה תחתונה:
סיפור כואב וכובש על כמיהה לאהבה ועל אנשים שאינם מסוגלים להביע אותה.
"צל חיים" מאת אהוד חבצלת, תרגום מאנגלית: אביטל ארז, כנרת, זמורה-ביתן מוציאים לאור

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: ואז השחיר הירח

ביקורת תיאטרון: הבדלה

ביקורת קולנוע: חייה הפרטיים של פיפה לי

ביקורת טלוויזיה: שירות חדרים

ביקורת ספר: להתאהב בסנט מרטין

ביקורת תיאטרון: הזוג המוזר