ביקורת ספר מתח: אנשי הלילה

בגלל שאהבתי את הספר "מיסטיק ריבר" והסרט המצוין שנעשה בעקבותיו (קלינט איסטווד ביים, שון פן וטים רובינס כיכבו וזכו באוסקר), ואהבתי גם את הספר "שאטר איילנד" (ופחות את הסרט עם ליאונרדו דה-קפריו, שנעשה בעקבותיו), לקחתי בחדווה ליד את ספרו החדש-בעברית של דניס ליהיין, שנקרא אצלנו "אנשי הלילה".

ליהיין הוא תסריטאי (בין הכותבים של "הסמויה" המעולה) וסופר מצליח, שמאחוריו שובל של רבי-מכר ושלושה ספרים שנהפכו לסרטים ידועים (נוסף לשניים לעיל, גם "נראתה לאחרונה", שביים בן אפלק). ליהיין מצליח בספריו, גם באלה שהם מותחנים-נטו, לעצב דמויות בעלות נפח ולשרטט בגוונים חיים את תפאורת עלילותיו, ששתולה בדרך כלל בבוסטון על שכונותיה.

ב"אנשי הלילה", נדמה שליהיין החליט להפוך את מי שבדך כלל נחשבים לשחקני המשנה – האנושיים והסביבתיים – לשחקנים ראשיים, על חשבון עלילת המתח, התרחשות או דילמה מרכזית. זו החלטה ספרותית לגיטימית לגמרי, וליהיין אינו הסופר הראשון שעושה בחירה כזו (ספר מופתי על דמות-שוליים לכאורה, הוא "סטונר" של ג'ון וויליאמס).

אלא שבהיפוך התפקידים שליהיין השית על גיבוריו ועלילתו, משהו לא עובד נכון. נדמה שהתפקיד המרכזי שניתן הפעם למי שהם בדרך כלל שחקני משנה, נותר גדול עליהם, ואילו השחקנים הראשיים, שנדחקו לשוליים, דהו והלכו לאיבוד. ובמילים פשוטות: הדמויות המובילות את הסיפור לא מצליחות באמת לרגש ולגעת, ולעומת זאת עלילת המתח מתמסמסת לה ולא ממש מותחת או מעניינת.

כותבים למגירה? הוציאו החוצה לקהילת הכתיבה היוצרת של מוטק'ה

דודנים עלובים, קטנים, מזדקנים

גיבור הספר הוא בוב, ברמן רווק באמצע החיים, שחי בגפו בבית אמו המנוחה, שנותר כשהיה. הוא עובד בעיקר משמרות לילה בבר של דודנו מארב, שכבר מזמן איננו באמת הבר שלו, אלא בשליטת המאפיה הצ'צ'נית. מתוקף זה, הבר בעצם משמש לא אחת נקודת איסוף לכספי הימורים לא חוקיים. בוב ומארב, פושע זוטר ומזדקן שחי עם אחותו, הם באמת דודנים וההיסטוריה המשותפת שלהם הולכת אחורה עד נעוריהם. אלא שמארב עדיין חולם לעשות את המכה ובוב כבר מזמן חי חיים שקטים, צנועים ובסך הכול די לגיטימיים.

קראתם ספר מצוין? בואו להמליץ עליו בקהילת הקריאה של מוטק'ה

לילה אחד, כשבוב עושה את דרכו הביתה, הוא מחלץ מפח אשפה גור כלבים מוכה וחבול, מה שמוביל אותו להיכרות עם נדיה, שגרה בסמוך לאותו פח אשפה ובהמשך יתברר שיש לה גם קשר לבעל הכלב המתעלל, המשתחרר ממוסד סגור. כמעט במקביל נשדד הבר, ולמרות הופעה של נציגים מאיימים של בעלי הבר המאפיונרים, מארב ממשיך לתכנן תוכניות נכלוליות. בוב מצדו, יוצא בזכות הכלבלב מהקונכייה שלו, אבל רק כדי להבין עד כמה הוא פגיע עכשיו.

ליהיין טווה את חוטי העלילה ששוב מתרחשת בשכונה קשה של בוסטון, אבל לא מצליח לעבות אותם, או ליצור מארג מושך באמת. בוב אמנם מצטייר בהתחלה כמוגבל משהו, מין מתבודד מוזר ושרוט, אבל מהר מאוד הקורא מבין שזו רק החזית החיצונית, תחתיה ישנו אדם הרבה יותר חריף וחכם ממה שסביבתו רואה, וגם הרבה יותר מחושב, חזק ואם צריך גם אכזר.

באותו אופן הקורא יכול להבין במהירות ובקלות שמארב אינו מי שנדמה שהוא וכך גם נדיה וכל שאר הדמויות, לטוב ולרע. קחו למשל את דמות הבלש טורס: ליהיין מתאמץ להציגו כאדם של ניגודים, ירא שמיים שמקפיד להתוודות על חטאיו בכנסיה אבל לא מפסיק לחטוא – ואת כל זה הוא פחות או יותר מדווח לקורא, לא ממש משלב בעלילה - אך כל נוכחותו בסיפור לא מעלה ולא מורידה. אז למה הוא שם, בעצם? לאוסף הדמויות הלא-ממש מעניינות הללו הדביק ליהיין עלילת מתח (כסף, רצח, התעללות) שלא ממש ממריאה לגבהי פחד או מסתורין מרתק, והרי לכם ספר מאכזב, בעיקר לאור הצפיות מיוצרו.

שורה תחתונה: מיותר. 

"אנשי הלילה", מאת דניס ליהיין. תרגום מאנגלית: נעה בן פורת. 200 עמודים. הוצאת אריה ניר, מודן הוצאה לאור.

הצטרפו לקהילת הקריאה והספרים של מוטק'ה

עוד בתרבות ובידור