השמועה אומרת שקווין קוסטנר, כוכב הסרט "שחור או לבן", האמין בתסריט עד כדי כך שמימן את הפקת הסרט. ובכן, הסירו דאגה מלבכם: הסרט כבר כיסה את עלות הפקתו ואף מרוויח. כלומר, אין צורך לרכוש כרטיס כדי לתרום לרווחתו הכלכלית של קוסטנר. צריך למצוא סיבות אחרות לעשות את זה, ועל הדרך גם להשקיע בכך שעתיים מהחיים. ומעבר לרצון, אם יש כזה, לבהות שעתיים בצדודיתו המתעבה של קוסטנר, זה לא עניין של מה בכך. "שחור או לבן" הוא סרט רב-הבטחות, שרובן די מתפוגגות על המסך. את הקאסט מובילים קוסטנר ואוקטביה ספנסר, שני כוכבים בעלי אוסקרים ונוכחות, אלא שבסרט הזה כל זה די מבוזבז, בעיקר בגלל תסריט שהשאיר מקום רק לדמויות שטוחות ופלקטיות.

הצטרפו לקהילת סרטים וסדרות טלוויזיה של מוטק'ה

הבמאי מייק בינדר הוא גם התסריטאי שרקח את הסיפור, אשר לפי כתובית הפתיחה נוצר "בהשראת אירועים אמיתיים". לא הצלחתי לגלות מה היו אותם אירועים ולא ברור לי באיזו מידת השראה מדובר, אבל במבחן התוצאה – התוצאה היא  מלודרמה קיטשית, חמושה בפסקול בנאלי תואם. הסרט רק מרפרף על נושאים טעונים כמו התמודדות עם מוות במשפחה ואובדן, עיבוד אבל, יחסים במשפחה, הורות, מתח בין-גזעי, סמים ואלכוהול.

קרב תרבותי-גזעי

הופכים את הסכסוך לעניין של צבע. מתוך "שחור או לבן"

וזה הסיפור: אליוט אנדרסון הוא עורך דין עשיר ומצליח, שחי בבית גדול בלוס אנג'לס. ממש בפתח הסרט הוא מתאלמן מאשתו, שנהרגה בתאונת דרכים. הוא ואשתו, כלומר בעיקר אשתו, גידלו את נכדתם אלואיז מאז שנולדה שבע שנים קודם לכן, כי בתם, שהיתה בת 17, מתה בלידה. רגע, זה עוד לא סוף הסיבוך. הבת שמתה בלידה, הרתה את אלואיז לרג'י, החבר השחור שלה, שהיה – ונותר – נרקומן, ונעלם עוד לפני הלידה, פחות או יותר לבלי שוב.

פחות או יותר, כי במהלך הסרט, כשהוא שב ומפציע ואף נהפך לכלי ניגוח בקרב שמנהלת אמו, רואינה, על האפוטרופסות על אלואיז, מתברר שבמשך השנים הוא הגיח מעת לעת, בעיקר כדי לסחוט כספים. רואינה מתעוררת למאבק, שהיא מנסה קצת לצבוע בצבעי מלחמה בין-גזעית בטענה שהילדה צריכה להכיר ולחיות בתוך המורשת השחורה שלה. לצד הטיעונים הגזעיים-תרבותיים, היא מנסה גם לטעון שאליוט הוא שתיין חסר אחריות, קר רגשית ואינו מסוגל להתמסר כראוי לגידול הילדה לאורך זמן. הוא מצדו שוכר גאון צעיר ממוצא אפריקאי, שכתב מאמר כמעט על כל דבר, לשמש מורה פרטי לילדה בכל תחום, ממתמטיקה ועד נגינה בפסנתר. אה כן, והסוף כמובן טוב.

אוסף קלישאות בנאליות

היה יכול להיות סרט מעניין. מתוך "שחור או לבן"

ואם כל זה נשמע דווקא מעניין, זו בדיוק הבעיה של הסרט: שהוא יכול היה להיות מעניין, אבל למעשה נותר אוסף של קלישאות בנאליות, ואינו מתמודד באמת עם שום נושא. אליוט מנוכר רגשית ושתיין? אין בעיה, קוסטנר מסתובב רוב הסרט חמוש במשקפי שמש ובכוס רבועה של ויסקי. המשפחה של רואינה חמה ותומכת? אין בעיה, ספנסר דופקת רפליקות בקולניות, מרבה לחייך עם הרבה שיניים, ומוקפת כל הזמן בשבט משפחתי גדול וצפוף. צריך להראות שהילדה המסכנה מרככת את הסבא הנוקשה? אין בעיה, היא מבקשת ממנו לסרק אותה, מסבירה לו איך לגעור בה בצורה אמינה כמו סבתא כדי שתצחצח שיניים, ומלמדת אותו לאותת בתנועה "אני אוהב אותך".

שום דבר לא ממש אמין בסרט שכאמור, נוצר בעקבות משהו שהיה באמת. אפילו הילדה לא מצליחה להפעיל את בלוטות ההיקסמות, שילדים-שחקנים בתפקידים כאלה בדרך כלל מפעילים בקלות. נדמה שהסרט, שאולי התכוון בראשית יצירתו להיות דרמה רצינית על יחסי משפחות בעל-כורחן ומשפחות מעורבות, נבהל מעצמו מתישהו והחליט להפוך לסרט ממחטות עם סוף-טוב. התוצאה היא פספוס, בשני הכיוונים.

שורה תחתונה: מלודרמה קיטשית. אם כבר קווין קוסטנר בדגם המקשיש, עדיף ב"הצד הטוב של הכעס".

"שחור או לבן", דרמה אמריקאית. תסריט ובימוי: מייק בינדר; צילום: ראס אלסוברוק; עריכה: רוג'ר נייגארד; מוזיקה: טרנס בלאנשרד; מפיקים" קווין קוסטנר, מייק בינדר, טוד לואיס. משתתפים: קווין קוסטנר, אוקטביה ספנסר, ג'יליאן אסטל, אנתוני מאקי, ג'ניפר איל ואחרים. אורך הסרט: 121 דקות.

עוד על תרבות ובידור: לחצו כאן