ביקורת קולנוע: אינוויקטוס

את הסרט "אינוויקטוס" אפשר למכור כדרמה היסטורית בת זמננו או כהצצה ביוגרפית, גם אם מוגבלת, לחייו של נלסון מנדלה. אפשר גם לראות בו שיעור קצר במדע המדינה, בפוליטיקה, באזרחות או בספורט. אפשר להשתמש במשפט המחץ שבו בחרו משווקי הסרט לתארו: "עמו היה זקוק למנהיג. הוא העניק להם אלוף". אפשר לתאר את הסרט הזה בכל מיני דרכים, אבל השורה התחתונה היא שמדובר בסרט מהנה ומעניין. הסרט מתמקד בשנה אחת בקדנציה הראשונה של נלסון מנדלה כנשיא דרום אפריקה שבה בוטל זה עתה האפרטהייד, שהמשיך לגרום לחברה הדרום אפריקנית השסועה לדמם בתוכה. פחות משנה לפני אליפות העולם בראגבי שעמדה להיערך ב-1995 בדרום אפריקה, השכיל מנדלה לקחת את נבחרת הראגבי השנואה על השחורים, שאוהדיה היו מזוהים עם הלבנים ועם האפרטהייד, ולגייס אותה בעצם למסע לאיחוי הקרעים החברתיים במדינה. המשימה נראתה כסוג של מסע התאבדות פוליטי-ספורטיבי: בנוסף לשנאה שהפגינו שחורים כלפי הנבחרת ובדלנותם העוינת של האוהדים הלבנים, בנוסף לזיהויה עם משטר האפרטהייד ולעובדה כי היה בה רק שחקן שחור אחד, בנוסף לכך שמקורביו של מנדלה התנגדו למעורבותו בתחום ולזמן ולאנרגיות שהשקיע במה שנראה בעיניהם נושא זניח, ודאי נוכח שלל הבעיות הסבוכות והקשות שאיימו על המדינה המתחדשת, בנוסף לכל אלה הייתה עוד בעיה מרכזית אחת: מצבה של הנבחרת היה בכי רע, וכל הפרשנים צפו כי תנשור מהאליפות אי שם בשלב רבע הגמר, במקרה הטוב. אבל המציאות, כידוע, עולה על כל דמיון. קפטן הנבחרת שנכבש-שוכנע בידי מנדלה, התגלה ברגע האמת - אותה שנה קריטית - כמנהיג בעצמו, ובדרכו השקטה סחף אחריו את הנבחרת, שהתמסרה לאימונים ולמעורבות קהילתית ועשתה בסופו של דבר את הבלתי ייאמן: היא ניצחה באליפות. ואם לא די בכך, זה קרה במשחק מול הנבחרת המאיימת והחזקה ביותר בעולם - של ניו זילנד - בהפרש זעיר, בדקות האחרונות של ההארכה.


קלינט איסטווד לקח את פיסת ההיסטוריה הזו ותרגם אותה לסרט שמדבר גם למי שלא מתעניינים בהיסטוריה או בפוליטיקה, ולא מבינים דבר בספורט בכלל ובראגבי בפרט. הוא בודד את הרגע ההיסטורי הזה, את התהליך והמאורע מכל השאר, ובכך פטר את עצמו מהצורך להיות נאמן לתמונה ההיסטורית המלאה, המורכבת בהרבה, זו שקשה למצותה או לעשות עימה צדק של ממש בסרט אחד, גם כשהוא בן 133 דקות כמו הנוכחי. זה אמנם מרדד ומגביל את ההתייחסות למאורע ולגיבוריו, שמוצגים מחוץ לקונטקסט רחב יותר כלשהו, ומי שבאמת רוצה ללמוד את הביוגרפיה של מנדלה או את תולדות דרום אפריקה בעת ההיא לא יוכל לעשות זאת מהסרט, אך עם זאת זה מספק במה לתובנות כלליות יותר, למשל בזכות הצורך להשתנות ולהמשיך קדימה (ולא לנטור ולנהל פנקסנות לנצח). הסרט יכול היה לשקוע בקלות במצולות הקיטש או לאבד את דרכו ואת הצופים במהלכים אינסופיים של משחק הראגבי, אשר הבה נודה: רוב הצופים, לא רק בישראל, לא יודעים / לא מבינים / מתקשים לעקוב אחר חוקיו ומהלכיו. אם תשאלו אותי, גם בסיומו של הסרט הזה, שעושה חסד פוטוגני-עריכתי עם הספורט הזה, ראגבי עדיין נראה לי כגרסה מטופשת ומקושקשת במיוחד של פוטבול אמריקני, ועוד בלי מגנים וקסדות. זה לא קורה. יש בסרט מינון נכון של ספורט, מניפולציות פוליטיות והתרגשות אנושית, יש עריכה קצבית שבונה את המתח עד לשיאו, יש קצת תחושה של צפייה במסמך דוקומנטרי, ויש שני שחקנים מרשימים (ששניהם זכו במועמדויות לאוסקר): מאט דיימון בגרסה בלונדינית מתמיד ושרירית מתמיד כקפטן הנבחרת, ובעיקר - מורגן פרימן כנלסון מנדלה.


פרימן מיטיב להקרין בניואנסים קטנים של הבעות ושפת גוף את אותו דבר חמקמק שגם ים של מילים והסברים לא יוכלו באמת להסביר עד הסוף, אותה מנהיגות וכריזמה שמנדלה ניחן בהן. בחוכמה עשו יוצרי הסרט שלא ניסו לטשטש באיפור ובעזרים את תווי פניו של פרימן ולהפוך אותו לתואם-מנדלה, כי גם כך ברור שהאיש על המסך הוא מורגן פרימן וברור לגמרי שהוא נלסון מנדלה. באחת הסצנות בסרט מבקרים חברי הנבחרת באי ובכלא שבו היה כלוא מנדלה 27 שנה. הקפטן נכנס לתא (האמיתי) שהיה של מנדלה, סוגר את דלת הסורג ומותח את זרועותיו לצדדים. בלי מילים, הכול ברור. קצת אחר כך, לפני המשחק המכריע, באה חברתו של הקפטן לבקרו ומוצאת אותו מהורהר. אתה חושב על המשחק של מחר, היא שואלת. לא, הוא עונה לה, זה כבר יסתדר כך או כך. אני תוהה איך אדם יכול לשבת בכלא 27 שנים, לצאת ממנו ולסלוח למי שכלאו אותו. ברמה מסוימת זהו סוג של סרט ספורט, אבל רק ברמה מסוימת. יותר משזה סרט ספורט, זה סרט על כוחו של הספורט. סרט ששב ומדגים שספורט הוא ממש לא רק ספורט, ספורט הוא גורם תרבותי חשוב ורב עוצמה. כן, החיבור "תרבות וספורט" איננו המצאה שנועדה לרצות פוליטיקאים חושקי-תיקים. החיבור הזה הוא טבעי ואמיתי, וכדאי לטפח אותו. במסגרת שיעור מבוא איך לעשות את זה, אפשר לצפות בסרט.
שורה תחתונה:
מורגן פרימן, מאט דיימון וקלינט איסטווד הופכים אפילו את משחק הראגבי למרתק.
"אינוויקטוס", דרמה היסטורית. תסריט: אנתוני פקהאם, לפי ספרו של ג'ון קרלין; במאי: קלינט איסטווד; משתתפים: מורגן פרימן, מאט דיימון, טוני קגורגה, מרגריט ווילי ואחרים. 133 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: אוכלי הגחלים

ביקורת תיאטרון: מראה מעל הגשר

ביקורת ספר: חיוך של דולפין

ביקורת תיאטרון: ימי שלישי עם מורי

ביקורת קולנוע: זה מסובך