ביקורת קולנוע: דייט לילי

פיל וקלייר פוסטר הם זוג נשוי, בני 30 ומשהו מניו ג'רזי. הוא יועץ מס, היא מתווכת דירות וביחד הם הורים אוהבים לשני ילדים צעירים. שגרת חייהם מורכבת מכל החומרים המוכרים לזוגות בשלב שבו מנסים לתמרן בהצלחה ילדים-קריירה-משכנתא-זוגיות, וכוללת עבודה, הסעת ילדים לחוגים, תפעול הבית, זמן איכות משפחתי, מדבקות נגד נחירות ופלטה נגד חריקות שיניים, שעה חסרה בכל יממה, פעילות "בשביל הנשמה" (במקרה שלהם מועדון קריאה) וניסיון לפנות בקביעות זמן איכות לזוגיות. אצל קלייר ופיל החביבים זמן האיכות לזוגיות הוא דייט זוגי שבועי, שהם יוצאים אליו כמעט בכוח, לא אחת בגלל שלאחד מהם (או לשניהם) פשוט לא נעים לבטל, למרות שהוא - או היא, או שניהם - בעצם נופלים מהרגליים. העניין הוא שגם המוסד החיובי כשלעצמו הזה, אשר אמור לספק מנת חמצן שבועית לנישואיהם הנעימים-אך-מפוהקים, נהפך גם הוא זה מכבר לשגרה, שכן קלייר ופיל נוהגים לצאת באותו ערב בשבוע לאותה מסעדה משפחתית מקומית (שבה הם מתבדרים בהמצאת סיפורי חיים לשכניהם בשולחנות הסמוכים), שבה הם אוכלים את אותן מנות בדיוק. שגרה, בפרפרזה על הקלישאה והפרסומת, היא לפעמים עניין רע, בעיקר כשמסביב ייהום הסער - כלומר במקרה של פיל וקלייר, כשמתברר שהחברים הטובים, שהם וחייהם הם בבואה של בני הזוג פוסטר - נפרדים. או אז מחליטים קלייר ופיל להשקיע עוד יותר בדייט הזוגי שלהם, ולצורך כך היא דופקת הופעה שכוללת מחשוף, עקבים גבוהים ומשקפיים מו?סרים חלק מהזמן, והוא לוקח אותה למסעדה הכי אינית במנהטן, הרחק מעבר למתחם הבית בניו ג'רזי המנומנמת, ולעזאזל הכסף וזמן הנסיעות והכול. אלא שההחלטה הספונטנית היא אמנם רומנטית, אך כמעט ניגפת בפתח המסעדה, כי לזוג פוסטר אין כמובן הזמנה שהוזמנה חודשים מראש. מקום במסעדה אין, ולעומת זאת יש רב-מלצרים (מארח) אנטיפת להפליא. או אז נוקטים בני הזוג בגישה מאוד לא אמריקנית (שמדיפה ניחוח עז של חוצפה ישראלית): לא זו בלבד שהם מתעקשים להמתין לנס קטן ליד הבר, משמוכרז שמו של זוג מזמיני מקום שנפקד בעליל, הם מכריזים על עצמם כעל בני הזוג ההוא (טריפלהורן שמם) ויושבים לסעוד את ארוחת החלומות הרומנטית. אם סברו לתומם שבתעוזה הקטנה הזו תמה הרפתקתם הלילית, הרי שמתברר כי בכך היא רק החלה. בעוד קלייר מתמוגגת על ריזוטו במחיר אסטרונומי, מופיעים לצדם צמד גברתנים מאיימים השולפים אותם ממנעמי המסעדה לאפלולית הסמטה האחורית ותובעים מהם במפגיע ובאיומי אקדח דיסק און-קי מסתורי. וזו רק נקודת ההתחלה לקומדיה של טעויות שראשיתה, כמובן, זיהויים המוטעה של הפוסטרים התמימים ושומרי החוק כבני הזוג טריפלהורן העלומים והנעלמים.


בהמשך רודפים הכול אחרי כולם, כולל עוד שלל דמויות שמצטרפות - מרצונן או בעל כורחן - למרדף הלילי ההזוי ברחובות מנהטן, שכולל את הסנטרל פארק, תחנת משטרה, מבצר בלב מנהטן של מומחה אבטחה בנוי לתלפיות וחצי עירום רוב הזמן (מרק וולברג), שלל רחובות, מכוניות, סירה אחת, שוטרים טובים ורעים, מועדון חשפנות וגג שמשקיף על העיר. כל זה נשמע מבטיח, וכך גם הליהוק של שני קומיקאים טלוויזיוניים ידועים ומוצלחים לתפקידים הראשיים - טינה פיי וסטיב קארל. היא מ"רוק 30" עתירת פרסי האמי והוא מ"המשרד", גם היא סדרה רבת פרסים, שניהם מומחים בגילום טיפוסים שהם "האדם הממוצע", רק בגרסה משודרת. בסרט יש תחושה עזה, בעיקר במקרה שלה, שהיא פשוט ממשיכה בעוד גרסה קצת אחרת, טיפה משוכללת, של הדמות שעיצבה לטלוויזיה של ליז למון. בכלל, הזוג פוסטר הם מעין גרסה קולנועית מעודכנת לריי רומנו ואשתו מ"כולם אוהבים את ריימונד" הטלוויזיונית. ואולי בכך טמון חלק ניכר הבעייתיות של הסרט בכלל ושל הדמויות המרכזיות בפרט: למרות שלא מדובר בסרט ארוך במיוחד (88 דקות), בקטעים רבים מדי וארוכים שלו הוא נדמה יותר כפרק מסדרת טלוויזיה שמישהו מתח הרבה מעבר לממדיו הסבירים. זה כמו בדיחה שמישהו האריך מעבר למידותיה, כאילו מישהו לקח מערכון טוב וניפח אותו לממדים של סרט שפשוט גדול עליו. פיי וקארל סימפתיים, מיומנים ונראים ממוצעים במידה משכנעת, אבל מה שעובד נהדר בטלוויזיה ובסלון הביתי לא עובד הפעם כמו שצריך על המסך הגדול של אולם קולנוע. גם הסיפור כשלעצמו מופרך לחלוטין והיה אולי עובד איכשהו, אם התסריטאי והבימאי היו לוקחים את העלילה כולה ואת הגיבורים למחוזות המופרכות ויוצרים מהם קומדיה מוטרפת. אבל החבורה כאן הלכה דווקא על נטיעת הכול עמוק במחוזות הריאליזם שאמור להיות מוכר לכל צופה כמעט, והחיבור פשוט לא עובד. יתכן גם שמה שקורע את האמריקנים מצחוק פשוט לא עובד ככה עלינו. בינינו - הבדיחה המתמשכת לאורך הסרט על זוג שמתחזה למישהו שלא הגיע כדי לדלג לראש תור במסעדה היא, הבה נודה, יותר חלק מהמציאות כאן ופחות חריג פראי ומשעשע. טינה פיי בבגד גוף סקסי, הודף ציצים לשמיים וזעיר, בסגנון שפנפנית פלייבוי? ראינו כבר את עידית טפרסון החטובה להפליא בבגד כזה בהצגה "שעה יפה ליוגה" בהבימה לפני כשנה והיא נראתה יותר טוב (וגם הייתה יותר מצחיקה). סטיב קארל עושה גרסת פרברים לג'יימס בונד? בדיחה שממצה את עצמה אחרי שתי דקות, ואז נשארות עוד 86. מרק וולברג מדבר עברית? נו, כן, הוא צריך לעבוד עוד קצת על המבטא וההיגוי, אם כי חייבים להודות שבכל מקרה הטקסטים - בשום שפה - הם לא העיקר אצלו בסרט הזה. גל גדות בתפקיד נתניה (אל תשאלו), המפציעה על מדרגות דירתו של וולברג לבושה בקמצנות לסך כולל של חמש דקות (לא בבת אחת) בהערכה נדיבה? בפרסומות של קסטרו היא עושה תפקיד מרשים יותר.
שורה תחתונה:
כמה רגעים נחמדים ובדיחות משעשעות בסרט שבסך הכול הוא די בזבוז זמן.
"דייט לילי", קומדיה אמריקנית. בימאי: שון לוי; תסריט: ג'וש קלאוזנר; מפיקים: שון לוי, טום מקנולטי; צילום: דין זמלר; עריכה: דין צימרמן. עם: טינה פיי, סיטב קארל, מרק וולברג, ג'יימס פרנקו. 88 דקות עוד על תרבות ובידור:

מיץ' אלבום: ההספד שהוביל לספר

פסטיבל ישראל: משייקספיר עד אלתרמן

ביקורת קולנוע: אמהות וילדים

ביקורת ספר: מעגל מכושף

ביקורת תיאטרון: משרתם של שני אדונים